בס"ד

על פלורליזם וקנאות, אמת ושלום

נמצאים אנו בעיצומם של ימי בין המצרים הקשים, ימים בהם עם ישראל אבל על חורבנו ועל גלות השכינה. דומה שאין ראוי מזמנים אלו להעמיק-חקר בגורמי החורבן והגלות, שע"י תיקונם נזכה בע"ה לבניין ולגאולה המחודשים. בשורות הבאות נשתדל בע"ה לעמוד על עומקם של דברים.[1]

"כֹּה אָמַר ד' צְבָ-אוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".[2] יש לעיין, מהו הקשר בין חלקו הראשון של הפסוק לחלקו השני?

הרש"ר הירש מבאר, שכל סוד ויסוד החורבן והגאולה, טמון הוא בשלוש המילים הללו. האמת והשלום, הם-הם גורמי שני החורבנות, והם המפתחות לגאולה. ויש לתת את לבנו לסדרם של דברים -  אמת, ורק אח"כ שלום. אך מאידך יש לזכור: את שניהם יש לאהוב.

בזמן הבית ראשון להוטים היינו אחר ערך השלום. להוטים כל כך שכשהאמת היותה מכשול בדרך אל השלום בקלות רבה 'כופפו' אותה או פשוט סלקו אותה הצידה כדי שלא תפריע להגיע למטרה הנכספת. השאיפה הרווחת הייתה להיות ככל הגויים אשר סביבותינו, וכדי לפתח קשרי שלום וידידות ולהיות 'מעורים עם הבריות' אמצו את מנהגיהם ואורח חייהם של העמים הסובבים אותם. הרעיון של 'עם לבדד ישכון' היה לזרא. לדרך זו קראו 'שלום'. ה'שלום' היה לקנה-המידה של האמת, קיימו את האמת רק במידה שלא הפריעה ל'שלום'. ה'שלום' היה לערך מקודש שאין להלחם בו בשום אופן, והדבק באמת הרי הוא קנאי חשוך וסרבן שלום. הפתיחות והפלורליזם לשמוע לראות ואף לנהוג כמנהגי תרבויות שונות, שלטו ברמה. כך למשל העתיק המלך אחז את המזבח שבדמשק והציבו בתוככי מקדש ד' כדוגמא ומופת לפתיחות, אך כמובן מבלי לשלול לחלוטין את הלגיטימיות של מזבח ד' אשר "יִהְיֶה לִּי לְבַקֵּר".[3] כך פרצו בקרב עם ישראל נביאי שקר למאות ולאלפים, הצווחים בכל כוחם 'שלום שלום'.[4] ואילו אנשי האמת – הוקעו כמפירי השלום, כי העזו להשמיע האמת בתוך חוג הכזב של העמים והממלכות. כך באריכות בתלאות ירמיהו, וכך בסיפור מיכה המוכה אחר שהיה היחיד שדיבר אמת אל מול 400 נביאי שקר האומרים את שרוצים לשמוע מהם. שכחנו שהשלום הוא רק משנה לאמת, אשר לאמיתו של דבר היא היא השלום האמיתי. אנו מכנים את האמת כהתאמה בין הכרת האדם למציאות, אך במובנה הרחב האמת היא כשהדברים נעשים באופן הנכון התואם את תכליתם ויעודם, ובזה קיום האמת הוא קיום השלום במשמעותו העמוקה יותר, שלום בין שמים לארץ, בין הפעולה והייעוד, בין ההגשמה והתכלית. לכן "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה",[5] לכן "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם",[6] שלום אמת ולא מזויף,[7] שכן "אין שלום אמר ד' לרשעים".[8] ולא זו בלבד, אלא ברגע שעמוד השדרה המוסרי של האמת האלוקית אבד, גם השלום המזויף איננו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. המתירנות ופריצת האמת שהובילה לע"ז חדרה גם לתחומים נוספים, והובילה ל"איש את אשת רעהו טמאתם"[9] – מעשה המהוה אולי את הסמל החזק ביותר של חורבן מוחלט של האמת והגדרים לטובת השלום המדומה, ומכאן היתה קצרה הדרך לשפיכות דמים, חורבן המשפט, והעדר כל מוסר אנושי בסיסי. נביאי השקר הטעו את עמי לאמור שלום –  ואין שלום. לא רק במובן של גייסות האויב, אלא גם במובן העמוק יותר, שה'שלום' שמבקשים בעלי רעיונות שכאלה להשליט בדרכם הפתוחה והמתירנית, בה כל אחד ישמע יראה ויעשה מה שרוצה – אין כאן שלום! לא רק במובנו האמיתי הנ"ל, אלא אפילו השלום המזויף אותו מבקשים להשליט מתנפץ בפניהם עם עיר מלאה בדמים ועושקת דלים.

וכך מתאר ישעיהו הנביא את העוונות המובילים לרבן הבית הראשון: "כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם ... אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה... רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי, מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם. דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם, נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם, כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם, עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ ... וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד, כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל, וַיַּרְא ד' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט".[10]

ועל כן בא הקב"ה, מלך המשפט שחותמו אמת, וקרע את מסווה השלום השקרי.

ואיך נתגלגל החורבן הסופי? כשיוחנן בן קרח מתרה בגדליהו בן אחיקם כי ישמעאל בן נתניה זומם להורגו, וכי הדבר עלול לגרום לחרבנם הסופי של ישראל ולאבדן שארית יהודה, משיב לו גדליה "שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל".[11] נאחזים בקיצוניות בשלום, זונחים כליל את האמת.

בבית שני לעומת זאת הלכו לקיצוניות השניה- רק האמת חשובה, והשלום איננו ערך כלל! שנאת אחים תהומית שלטה בכל, העם נקרע למפלגות-מפלגות המתעבות זו את זו ונלחמות אחת ברעותה ללא הרף. אך כשם שהשלום נעדר האמת לא היה שלום, כך אמת נעדרת שלום זו איננה אמת, כי האמת יכולה לצמוח רק על קרקע השלום. אף אם אין הכל נוהגים ע"פ האמת, כל שבמקום מסוים לא יפגום השלום בלבה של האמת – חובה גמורה לאחוז בו. ראשית 'סור מרע ועשה טוב', אך מיד אחר כך – 'בקש שלום ורדפהו'. אינך יכול לבקש שלום על חשבון 'סור מרע ועשה טוב',  אך כחלק בלתי נפרד חייבת רדיפת השלום לבא ולאזנו מייד לאחריו. רק על ידי השלום תוכל האמת לקום ולהתכונן.

לכן על בית שני אמרו חז"ל "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה".[12] הפעם היה משפט, אך היה רק משפט. לא הכירו לפנים משורת הדין, לא הכירו חסד ושלום. אמת שכזו, נעדרת כל לחלוחית של שלום, גם היא לא תכון, והאדם שהתרגל לזלזל לחלוטין בשלום וללכת בקנאות עם האמת גם על חשבון פגיעה באנשים או ערכים אחרים - סופו שימצא תמיד רק את צד האמת שתועיל  לו עצמו, וינהג באמת תועלתנית-אישית זו כבאמת מוחלטת. כך הפך הכל למאבק בין ערב-רב של טענות ועקרונות שבכולם אמת, וכל אחד מבטל את חבירו כעפרא דארעא.

ועל כן בא הקב"ה, ששמו שלום, ונתץ את צלם האמת המזויפת והמפלגת הלזו בחורבן הבית השני.

ואיך נתגלגל חורבן הבית השני?  ראשיתו אתרנגולא ותרנגולתא ואשקא דריספק, בשל קנאות חסרת פרופורציה וחסרת כל פשרות על דברים של מה בכך שדבר אין להם עם האמת האלוקית (עליה צריך ללחום, כמתתיהו ובניו), אך החורבן הסופי היה אקמצא ובר קמצא, כשאיש מהחכמים לא השכיל לנסות ולעשות שלום, ובסופו של דבר כשמגיע בר קמצא עם הקורבן מהקיסר אומר רבי זכריה בן אבקולס: אסור להקריבו, יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח! אסור להרגו, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג! הליכה קיצונית אחר האמת, בלא רדיפת השלום. לא השכלנו להבין  שהאמת עצמה דורשת את רדיפת השלום, שבלעדיו לא תכון. אמנם לא כאשר השלום פוגע בלוז האמת, אלא כחריגה מקומית ומוגדרת מהאמת הפורמלית, כשגם אותה חריגה מחויבת מאותה אמת אלוקית (כמו בפיקוח נפש).

וזהו שמלמדנו הנביא, היודעים אתם מתי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים? כשנבין את טעויות החורבן ונתקנם, כשנדע שקודם כל חובתנו לרדוף אחר האמת, אשר לא תחליף את פרצופה כל אימת שמתחשק ולא תמכר בעבור נזיד עדשים או שלום כוזב של חיוך או חיבוק עם נציגיו הרשמיים של השקר עלי אדמות, וכריתת ברית ידידות עם רודפי האמת. אך מיד אחר כך – גם אהבת השלום המולידה את רדיפתו בכל מקום שרק מתאפשר הדבר, תוך ויתור על כל היקר לי – כל עוד אינני מותר על אשר איננו שלי.

גם לדורנו אנו נכונה קריאתו של הנביא זכריה. טרם נגמלנו לחלוטין משגיאותינו בהגדרת האמת והשלום. כבני ישיבה קל לנו יותר לראות זאת קורה ובגדול בחברה הכללית אשר מחוץ לכתלי בית המדרש,[13] אך כמובן עבורנו העבודה מתחילה אצל כל אחד בבחינת עצמו.

יהי רצון שנזכה אנחנו וכל עמ"י במהרה להיות אוהבי האמת והשלום כראוי, ועי"ז יהפכו לנו ימים אלה במהרה לששון ולשמחה ולמועדים טובים בב"א, ותתקים בנו נבואת ירמיהו "הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים, וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת".[14]