בשיעור זה נעסוק בהבנת המהות של זכרון חורבן בית המקדש.

בגמ' במסכת בבא בתרא דף ס': מובא:

"תנו רבנן שחרב הבית בשניה – רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע אמר להן בני מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין, אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם, אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפירות, פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים, אפשר בפירות אחרים, מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים, שתקו. אמר להן, בני בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזרה על הציבור אא"כ רוב ציבור יכולין לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה, אמר רב חסדא כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, מאי היא? אמר רב פפא כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט מאי היא? אמר רב בת צדעא. שנאמר 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי ...' (תהילים קל"ז, ה')מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק זה אפר מקלה שבראש חתנים, א"ל רב פפא לאביי – היכא מנח לה? במקום תפילין שנאמר 'לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר' (ישעיה סא', ג'), וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר 'שמחו את ירושלים...' (ישעיה סו', י')".

בקטע זה מובאים מנהגי אבילות לזכר חורבן הבית, כשהבסיס לכך הוא הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

מאידך, מובא בגמרא במסכת ראש השנה דף ל'.- "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור". ובגמרא – "ומנלן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' (ירמיה ל', יז') מכלל דבעיא דרישה".

פסוק זה מופיע בירמיה ומתאר את כאבה של ציון שאין לה דורש, ומזה למדנו – שצריך לדרוש את ציון ולזכור אותה.

ועלינו להבין – מדוע הסמך למנהגי האבילות הוא ע"פ הפסוק "אם אשכחך ירושלים", ואילו הסמך לתקנותיו של ריב"ז הוא הפסוק "ציון היא דורש אין לה"?

הרב סולוביצ'יק בשיעוריו מגדיר שבזכר למקדש ישנם שני דינים, וז"ל: הלכות אבילות זכר למקדש (וזוהי הגמ' בב"ב) היסוד של דינים אלו נלמד מהפסוק "אם אשכחך ירושלים" והוא לזכור את ירושלים כפי שהיתה ולהתאבל על חורבנה.

דין לזכור את המצוות הקשורות למקדש – היינו להעלות על לבנו את המקדש כשיהיה בבניינו במהרה בימינו (וזוהי הסוגיא בראש השנה), יסוד דינים אלו מהפסוק "ציון היא דורש אין לה" – אין בכך חלות אבילות על העבר אלא קיום ע"ש העתיד לבוא כשהמקדש יבנה.

נמצינו למדים, שעלינו להבחין בין האבילות על לשעבר ובין המוכנות לעתיד. בית המקדש שונה מאבילות רגילה על נפטר, כשאדם נפטר – אנו מצטערים על חסרונו ומבכים את פטירתו, וזוהי האבילות על "לשעבר" גם בעניין בית המקדש שחרב. ולכן – ישנן הלכות רבות המבטאות את הצער והיגון על החורבן, על החסר שנגרם בחורבן בית המקדש ולכן נהגו לשבור כוס ולשים אפר בראש חתנים, להשאיר אמה על אמה לא מסויידת וכיו"ב.

אך בבית המקדש יש גם את הפן של העתיד "מהרה יבנה המקדש", ולשם כך עלינו להיות מוכנים תמיד לזמן שבו בעזהי"ת יבנה המקדש.

ולכן נוטלים לולב כל שבעה, יום הנף כולו אסור – כדי להכשיר אותנו לימי הבניין של בית המקדש.

אלא שמלבד הנ"ל – נוסיף דרגה שלישית ביחס לחורבן והיא: הדרישה לציון, הבקשה והתפילה לבניין בית המקדש.

וכך הוא העניין אף ביחס לגאולה, לבניין לבית המקדש ולביאת המשיח – והיינו, שהכל תלוי בעומק הדרישה ואופן התביעה של ישראל מרבונו של עולם.

בשלהי פרשת מסעי מובא עניין הירושה של בנות צלפחד בארץ ישראל. וכתוצאה מתלונת מטה בני יוסף, קובע משה רבינו "זה הדבר אשר ציוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל" (במדבר לו', ו'-ז').

והקושי הוא – מדוע לא נאמר סייג זה בפרשת פנחס כשבנות צלפחד תבעו את נחלתן? ומדוע רק לאחר תלונת מטה בני יוסף נדרשו בנות צלפחד לינשא דווקא למשפחת מטה אביהם?

בספר "תפארת שלמה" – רדומסק – מבאר: "אכן הנה זה מרמז על מעלת קדושת ארץ ישראל וירושלים תובב"א כי הנה צריך כל איש להשתוקק בכל לבבו על ארץ ישראל וקדושתה כמ"ש 'שאלו שלום ירושלים' (תהילים קכ"ב, ו'), 'ציון דורש אין לה' (ישעיה סב', יב')– מכלל דבעי דרישה, ועניין התשוקה היא מועלת בעצמה על הגאולה העתידה ב"ב.

והיינו כשישים האדם על לבו דברי הכתוב של 'לא תסוב נחלה ממטה למטה' כי הקפידה התורה שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר אע"פ שכולם יב' שבטי י'ה כולם קדושים ומה חילוק בין זה לזה, אעפ"כ הקפידה התורה ע"ז כ"ש בזה"ז אשר בעונות הרבים כל ארץ הקדושה היא תחת יד הישמעאלים ויבלעוה זרים וירשוה והנה באו גויים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים מכ"ש שצריך לקרוע את לבב איש לצעוק ע"ז אל הקב"ה לעורר רחמים על הארץ ועל קיבוץ גלויות לתוכה בשמחה במהרה.

והנה התעוררות הלזה של תשוקת הארץ כשתהיה באמת מעומק הלב שיאדיב באמת בקשר על כבוד ארץ הקדושה הנה בזה מעורר למעלה הרחמים והרצון על הגאולה במהרה כמ"ש "שאלו שלום ירושלים" על ידי כך "ישליו אוהביך" ב"ב.

וכל מצינו זה בבני יוסף שמכול תשוקתם לארץ ישראל עד שהרע בעיניהם שתיסוב נחלה כמו שאמרו הנה עי"כ המשיכו הציווי מה' לא תסוב נחלה ממטה למטה כנ"ל, ואם לא היתה תשוקתם כל כך לא השיגו הציווי בזאת.

וכן מצינו כדומה לזה בעניין פסח שני במאמר האנשים הטמאים שהיתה תשוקתם גדולה מאד לעשות הפסח ומקירות לבבם צווחו למה נגרע מלהקריב קרבן ה', ע"כ נעתר להם ה' ונתן להם מצוות פסח שני, כי ע"י תשוקתם הנכונה לפני ה' המשיכו הלכות החדשות הנ"ל.

הנה כמוהם אם תגבר התשוקה בלב איש מבני ישראל אל הארץ ובניין בית המקדש הלא חיש מהר יעתר להם כי הלא הוא בנוי ועומד הוא למעלה רק שצריך לבקש עליו להורידו כמ"ש "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב', ה'), וכמ"ש דוד המע"ה שהתעורר מעצמו על בניין בית המקדש ויעתר לו ה' כמבואר בכתוב ועל שם זה נקרא "דביר ביתך" – לשון דיבור שצריך לבקש מהשי"ת עליו להיבנות במהרה וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה כי כל האומר כן באמת בתפילה ולירושלים עירך ברחמים תשוב הנה פועל זה למעלה על קירוב הגאולה כנ"ל.

ומסיים בעל ה"תפארת שלמה" שלאור זאת יובנו דברי הפסוק בפרשת נצבים "ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם ... על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת" (דברים כט', כא'-כג') וז"ל – "יש להבין – למה תלה הכתוב דווקא בדור האחרון ולא ישאלו זה קודם לכן אך הנה כמו שביארנו כי הדור ההוא אשר יתנו עיניהם ולבבם לשאול על זה והם ידאבו על חורבן הארץ וירושלים כנ"ל וע"י תשוקתם ודאבון נפשם על הארץ הנה יתעוררו הגאולה והם יהיו הדור האחרון קודם הגאולה הנ"ל. והוא שכתוב "ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים..." (הושע ג', ה').

פסוק זה מקורו בהושע פרק ג' וכך נאמר שם: "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים, אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים" (פס' ד'-ה').

ושם פירוש רש"י והרד"ק הובאו דברי רז"ל: "תנא משום ר' שמעון בן יוחאי בשלושה דברים מאסו בני ישראל בימי רחבעם: במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש, הדא הוא דכתיב (מלכים א', יב') 'אין לנו חלק בדוד' – כמשמעו, 'לאהליך ישראל' (שם) – אל תקרי לאהליך אלא לאלהיך 'ראה ביתך דוד' (שם)– זה בית המקדש. אמר ר' שמעון בן מנסיא אין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן הדא הוא דכתיב 'אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' ' – זה מלכות שמים 'ואת דוד מלכם' – כמשמעו, 'ופחדו אל ה' ואל טובו' – זה בית המקדש כמה דאת אמר (דברים ג', כה') 'ההר הטוב הזה והלבנון' ".

יסודו של בעל ה"תפארת שלמה" מופיע גם בסוף דברי הכוזרי וז"ל: "ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ונחץ העניין המיוחל שכר גדול וגמול רב כמו שנאמר 'אתם תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' (תהילים קב', יד'-טו') רצונו לומר כי ירושלים אומנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.
וכשם שבפסוקי התורה מצאנו ביטוי של דבקות בארץ כמ"ש "כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל" – ללמדנו את הצורך בהידבקות בארץ ובקדושתה, כך מוצא הכוזרי את הביטוי "תכלית הכוסף" – שעלינו לשאוף ולכסוף לארץ ישראל עד התגשמות החזון "כי עת לחננה כי בא מועד".

יסוד הכוסף, הדבקות, הדרישה והתביעה נלמד מהנהגתו של משה בריש פרשתינו, "ואתחנן אל ה'... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה..." (דברים ג', כג'-כה') משה מתפלל ומתחנן להקב"ה לעבור ולראות את ארץ ישראל. ואמנם דרישתו של משה להיכנס לארץ ישראל לא נענתה, אך מצד שני נענתה דרישתו לראות את ארץ ישראל.

ובימים אלו, ימי זכרון חורבנות הבית, עלינו ללמוד מהנהגתו הנחושה של משה רבינו להרבות בתפילה ובדרישה על בניין הבית ומלכות שמים.

ובמסילת ישרים פרק יט' מובא:

"ודבר זה בארוהו בתנא דבי אליהו זכור לטוב אמרו כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות, זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו'. נמצאת למד שזאת היה הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו, על זה אמרו (זוהר, משפטים) 'איזהו חסיד? המתחסד עם קונו'. והנה החסיד הזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעט כביכול לכבודו יתברך ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד שמו יתברך והוא מה שאמר התנא דבי אליהו... 'ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים...' ויתפלל תמיד על גאולתן של ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי.

ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים? המפני תפילתי יכונסו הגלויות ותצמח הישועה? תשובתו בצידו כאותה ששנינו 'לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם' (סנהדרין לז'.) וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים כל זאת ואף שלא תיעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה. ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נט', טז') 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע' ואמר (שם סג', ה') 'ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך' ואמר (ירמיה ל', יז') 'ציון היא דורש אין לה', ופירשו ז"ל (סוכה מא') – מכלל דבעיא דרישה, הרי כאן שחייבים אנחנו בזה ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כוחינו כי על כיוצא בזה שנינו (אבות פ"ג) 'לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה' ואמר עוד הנביא (ישעיה נא', יח') 'אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גידלה' ואמר 'כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה' (ישעיה מ', ו') ופירשו רז"ל בגמ' (ע"ז ב') – שכל חסד שעושים – לעצמם הם עושים, לטובת נפשם ולהנאתם ואינם מתכוונים לכוונה השלימה הזאת ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל ובריבוי כבודתם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו שהזכרתי 'ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל' ".

נמצא, שעל כל אחד מאיתנו לפעול בשלושה מישורים:

1. אבילות על חורבן בית המקדש (לשעבר).


2. מוכנות לבניין בית המקדש (להבא).


3. דרישת ציון – תוך ריבוי תפילה ותחנונים לבניין בית המקדש ולגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.