השבת נקרא בתורה את פרשת מצורע ושבת זו היא גם שבת הגדול, שמכינה אותנו לחג הפסח, ננסה בע''ה לקשור את שני הדברים ביחד.

עם פתיחת הפרשה מתארת התורה את אופן טהרת המצורע ביום טהרתו וכך נאמר: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן". הביטוי: "והובא אל הכהן" במקום "ובא אל הכהן" כמתבקש, מלמד שהמצורע (שנרפא כעת) צריך להגיע אפילו בעל כרחו, (אוה''ח, נצי''ב) ובזה באה לידי ביטוי כניעתו כלפי הכהנים ובעצם כלפי הקודש. אולם, מיד בפסוק שלאחר מכן אנו קוראים: "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא וכו" כלומר, הכהן יוצא אליו. מדוע? מבאר רבי מרדכי הכהן, ממקובלי צפת לפני כחמש מאות שנה (בעל ה"שפתי כהן" עה''ת): "כדי לחלוק לו כבוד".

וכאן הבן שואל: מדוע מגיע למצורע כל הכבוד הזה? הרי הצרעת מגיעה על האדם עבור חטאים גדולים, ובראשם לשון הרע, כמבואר בערכין (טו:), וככל הנראה מדובר באדם שלילי שסכסך וחרחר ריב בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, הלאיש כזה ראוי לתת כבוד?!

יש לומר, שמונח כאן מסר חשוב. מוכרחים להראות למצורע, שעבר תהליך של תיקון וזיכוך, שהוא עדיין חלק מעם ישראל. אמנם הוא נשלח אל מחוץ למחנה, נדחה מהחברה ואף דורג במדרגת טומאה כמו של מת, שמטמא באוהל, אעפ''כ אין הוא נדחה לגמרי ועל הכהן לצאת אליו, לכבדו ולהסביר לו פנים.

לאחר שקיבל עליו את הדין – הרי הוא אהוב ונחמד.

יש ללמוד התנהלות זו מהדרכת התורה בנוגע למרים ע''ה. כשהקב''ה מעניש אותה והיא נשארת מחוץ למחנה, בד בבד כל עם ישראל ממתין לה שבעה ימים "והעם לא נסע עד היאסף מרים". לא שוכחים לאדם את זכויותיו ואת מעלותיו גם בעת שמידת הדין מתוחה עליו.

ביוטי לכך מצאנו בהדרכת רבותינו ז''ל בגמ' סוטה (מז א) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", הביטוי "לעולם" מלמד שגם בעת הענישה והדחייה יש קרבה.

לא מוותרים על העונש ועל החינוך, אבל מצד שני לא מונעים את ההערכה והכבוד. כך משאירים פתח לחוטא לשוב אל עבודת השם ולקחת חלק עם הכלל.

זו הסיבה שהבן הרשע, המתריס והמזלזל, מקבל מנה אחת אפיים "הקהה את שיניו" אך מאידך, אנו מגיבים לדבריו מתייחסים אליו והוא מיסב עמנו לשולחן הסדר.

יהי רצון שנזכה לחנך בתבונה ולדעת לשלב בין השמאל הדוחה והימין המקרבת.