פרשיות תזריע - מצורע עוסקות בענייני טומאה וטהרה. ומהי דרכה של טהרה? הטבילה במקוה. ישנן טומאות שמזקיקות פעולות נוספות: אפר פרה אדומה, הערב שמש, קרבן וכו'. אך כל הטמאים נדרשים לטבול במקוה כדי להיטהר.

וז"ל בעל ספר החינוך במצוה קע"ה, מצות טבילה לטמאים:

"שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני הטמאות שנטמאנו בו שנאמר 'ורחץ את בשרו' (ויקרא יד', ט') ובאה הקבלה (פסחים קט':) "מים שכל בשרו עולה בהן ושיערו חכמים שהן ארבעים סאה...".

ומוסיף החינוך:

"וכתב הרמב"ם ז"ל- ואין כוונתנו באמרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה מצוה על כל טמא שיטהר על כל פנים כמו שחייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית... וכן כל מי שיש לו גג שחייב לעשות לו מעקה, אבל העניין הוא שהודיעתנו התורה, מי שירצה להיטהר מטומאה לא יתכן לו זה אלא בטבילה במים. וציותנו לקבל העניין ולעשותו כן כשנרצה להיטהר. אבל אם ירצה להשאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב - הרשות בידו.

ומ"מ אין זה ממידת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטומאים בטומאתם כי הטומאה מאוסה והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה, ע"כ.

ולשון ספרא:

" 'ורחץ את בשרו' (ויקרא יד', ט')- יכול גזרת מלך? ת"ל 'ואחר יבא אל המחנה' (שם ח'), כלומר - שאין האדם מצוה להיטהר אבל כשירצה להיטהר מצוה עליו לעשות זה המעשה לטהרתו".

נמצאנו למדים - שאמנם אין חובה על הטמא להיטהר, ומלבד ההגבלות ההלכתיות על הטמא (כניסה למחנה שכינה, אכילת קודשים וכיו"ב) הוא יכול להשאר בטומאתו אלא שמידת חסידות היא להיטהר, והאופן הבלעדי לכך הוא הטבילה במקוה.

ויש מקום לעיין - מהי המשמעות המיוחדת של טבילה במקוה? ומדוע לא תועיל רחיצה במקלחת, באמבטיה?

כמו-כן, מובא במשנה בשלהי יומא (פה':):

"אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' (יחזקאל לו', כה') ואומר 'מקוה ישראל ה' ' (ירמיה יז', יג')- מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל".

וצ"ע - מה פשר השוואת הקב"ה למקוה של ישראל?

ופשט הפסוק הוא שהתקוה של ישראל הוא הקב"ה אך ר"ע ביאר שהקב"ה הוא המקוה של ישראל, ויש לעיין מהי המשמעות הפנימית של ביאור זה?

את אבן היסוד להבנת משמעותו של המקוה הניח לנו הרמב"ם בסוף ספרו "טהרה" (מקוואות פרק יא' הלכה יב') וז"ל:

"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטמאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב. ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר - כשם שהמכוון לבו לטהר - כיוון שטבל טהור, ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיוון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם' (יחזקאל לו', כה') השם ברחמיו הרבים מכל חטא עוון ואשמה יטהרנו אמן".

ומשמע מדברי הרמב"ם שענייני טומאה וטהרה יסודם בגזירת הכתוב.

מאידך, מובא בספר החינוך מצוה קע"ג: "ובטעם המים שיטהרו כל טמא אחשוב על צד הפשט כי העניין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב 'ורוח אלוקים מרחפת על פני המים' (בראשית א', ב') ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב. ויכשיר מעשיו וידקדק בדרכי השם ברוך הוא".

ומבואר - שעניין הטבילה במקוה הוא כדמיון בריאה מחודשת של האדם, המים מבטאים את הבראשיתיות, את התוהו ובוהו ששרר קודם הבריאה, וכשהאדם נכנס למים ויוצא מחדש - הריהו כתינוק שנולד ממעי אמו.

וכן מצאנו גבי גרות "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות כב'.)- וגם הגר צריך מלבד קבלת המצוות והמילה - לטבול במקוה, ואז הוא בעצם הופך להיות יצירה חדשה על פני האדמה.

רעיון זה מובא בחינוך גם ביחס למצוות התגלחת של המצורע ביום השביעי (מצוה קע"ד) וז"ל: "משרשי המצוה - קצת מן הטעם שאמרנו למעלה במים כדי שיראה האדם כאילו היום נברא והיום מתחיל שערו לצמוח ויחדש מעשיו לטוב כי בהיות האדם מנוקה מכל שיער אז ינקה יפה מכל לכלוך, ולכן ראוי לו לעלותו מטומאת צרעתו לעשות בעצמו מעשה הנקיות בכל כוחו כדי שינקה מעשיו גם כן בכל כוחו ויהפכם מרעה לטובה ולהכשיר".

ומבואר - שגם התגלחת מסמלת יצירה חדשה, התהוות מחודשת של האדם.

ישנן טומאות שנגזרות על האדם כתוצאה מחטא כדוגמת המצורע, אך ישנן טומאות שלא קשורות לחטא.

ועכ"פ - ביחס לטומאה הנובעת מחטא - מבאר החינוך שאסור לאדם להגיע לייאוש לאחר הנפילה בחטא שכן רעיון הטבילה במקוה מגלוח השערות הוא שישנה אפשרות להיוולד מחדש, ועל כן יש תקוה טובה לעתיד חדש.

בניגוד להרגשת "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג', מו')- באה הטהרה והטבילה במקוה ככוח עצום המבשר את היכולת להיברא מחדש.

וזהו שנאמר- "מקוה ישראל ה' " כשהמסר הוא שהקב"ה נוטע בנו את הכח להתחדש שהרי הקב"ה הוא בעל היכולת לברא אנשים מחודשים, ואם נטבול במקוה תוך הטמעת יסוד זה - הרי שבכך נזכה להיברא, להיוולד מחדש.

ובעל ה"שם משמואל" בדרשותיו לשבת תשובה- העמיק את היסוד הנ"ל ע"פ דברי אביו בעל ה"אבני נזר" וז"ל:

"דבאשר האדם א"א לו לחיות במים, ועל כן כשבא במים הוא כאילו איבד את חיותו וכשיצא מהמים כקטן שנולד דמי, ככה היא טהרת התשובה, שהרי הוא שב למקורו כאילו עבר ונסתלק מן העולם, וה' יתברך נותן לו חיים חדשים וכקטן שנולד דמי והנה ידוע דטהרת המקוה היא רק כשכל גופו מכוסה במים ואפילו אם רק נימא אחת מבחוץ לא עלתה לו טבילה, והוא מטעם הנ"ל שצריך שיהיה כאילו איבד כל מציאותו ויתחיל לגמרי מחדש, ומובן אשר טהרת התשובה צריכה שתהיה על זה האופן, שיהיה לבו כ"כ נשבר בקירבו עד שלא תישאר בו שום מציאות וכל חושיו וכל כוחות נפשו יהיו בלועים בתשובה כדמיון האדם שבא כולו במים".

ומבואר מדברי ה"שם משמואל" שהטהרה עניינה לידה מחדש.

וכפי שמצאנו את הביטוי "חזרה בתשובה" והיינו - חזרה אל המקור, אל הבראשיתיות, אל המצב של קודם החטא. כלומר - שע"י התשובה האדם בעצם זוכה להתחיל חיים חדשים. וכך הטהרה, הטבילה במקוה עניינה איבוד החיות שהייתה עד עכשיו ויצירה של חיים חדשים.

אלא שעדיין פש גבן לברורי מהו עומק הפשט בביטוי "בריאה חדשה"? וכי הנכנס ויוצא מן המים - הוא בבחינת אדם חדש? האם ע"י הטבילה הוא שינה את אישיותו, את מידותיו?

וכמו-כן, צ"ע בעניין התשובה, מהי המשמעות בכך שע"י החזרה בתשובה האדם מתחדש, נעשה אדם אחר?

והביאור לכך נמצא בהקדמה הנפלאה לספר "עלי שור" (חלק ראשון) וז"ל:

"מהו זה להיות 'נהפך לאיש אחר'?

במי שזוכה לנבואה כותב הרמב"ם כי 'בעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול 'והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר' (שמו"א י', ו')' (הלכות יסודי התורה פ"ז, ה"א) 'ומדרכי התשובה הוא להיות 'משנה שמו' כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים 'ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה' (הלכות תשובה פ"ב, ה"ד). וב'שומע מוסר החכמים והמוכיחים ומקשיב ונכנע ויקבל בלבו דברי התוכחות'.

כותב רבינו יונה ע"ה: 'הנה איש זה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיחים ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופסי התורה מן היום ההוא ומעלה וכו' עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר' (שערי תשובה שער ב' אות י').

הרי בנבואה, בתשובת אדם מעצמו ובקבלת תוכחת אחרים, תופסי התורה - ישנה סגולה זו שאדם נהפך לאחר.

איך ובמה הוא נהפך? האם כוחותיו ותכונותיו משתנים בגדר ש'ראובן' נהפך ל'שמעון'? ודאי שזה לא יתכן, אלא גם ה'איש האחר' היה צפון באותו אדם עצמו, רק שלא ידע ממנו. האדם דומה לבנין גדול בעל קומות רבות ובכל קומה ישנן יותר סגולות מאשר בזו שתחתיה והוא, האני שלו, היה דר עד כה בקומת הקרקע, ואולי במרתף... והנה ע"י גילוי ממרום כנבואה, או ע"י תשובה, או ע"י קבלת תוכחה יכול אדם זה לגלות בקרבו עומק ורום חדש שלא ידע מהם עד הנה, ומעתה נהיו המעמקים והרוממות מקום דירתו ברוחניות. הוא רואה לפניו תורה עמוקה בלי גבול, עולם עמוק ונפלא והוא רוצה מעתה לחיות את חייו בעמקות ורוממות - אז נהפך לאיש אחר. הוא גילה ממד חדש בקרבו ותורתו ופנימיות עצמו באים כאחת בתוך ממד זה".

ונמצאנו למדים שהביטוי "נהפך לאיש אחר" משמעו שבעצם האיש האחר הוא אותו האיש בעצמו אלא שהוא לא הכיר את עצמו כראוי וכעת הוא מכיר את עצמו כאיש אחר. יש בתוככי כל אדם יכולות, עוצמות, כוחות אדירים, אלא שפעמים האדם לא מכיר את כוחותיו מפני שהם היו רדומים בו. התפקיד של האדם הוא לחשוף כוחות חדשים בקרבו פנימה, וע"י כך נוצר "אני" חדש.

ה"אני" עם הגילויים החדשים הוא בעצם ,"עליית קומה", במשל הבניין רב הקומות.

וזהו עניינה של הטבילה במקוה: גילוי הכוחות הפנימיים ועליה בדרגה רוחנית לקומה עליונה יותר.
וזוהי גם הגדרת החינוך, אין מטרת החינוך להפוך את ראובן לשמעון, אלא המגמה היא לעודד ולגלות את הכוחות החיוביים הטמונים בתלמיד ולהוציאם מן הכוח אל הפועל.

עניין הטהרה מקושר ביותר לימי ספירת העומר:

עבודת ימי העומר היא עבודה של טהרה כהכנה לקראת מתן תורה.  ובספרים הקדושים מובא שפרשיות תזריע - מצורע נמצאים דווקא בימי הספירה ללמדנו שעלינו להפנים את יסוד הטהרה לקראת קבלת התורה.

נאמר בפסוק: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה..." (ויקרא כג', טו') והקושי הוא - מדוע נאמר "וספרתם לכם" ולא נאמר בפשטות "וספרתם"? ומובא ב"אור החיים הקדוש" על פסוק זה: "אומרו לכם לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז"ל (זוה"ק ח"ג, צז') כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור ז' נקיים, וציוה שיספרו ז' שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם כלה לחופה, והגם כי שם שבע ימים וכאן שבעה שבועות לצד הפלגת הטומאה, וגם היותם בכללות ישראל, שיער התמים דעים כי כן משפטם... והוא מאמר הכתוב 'וספרתם לכם' פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם, לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן לכם התורה".

וכן מובא בזוהר ביחס לטהרת הזב מזובו: "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו ... וטהר" (ויקרא טו', יג') - שגם זה הוא מעין שבעה שבועות של ספירת העומר. ומבואר - שישנו קשר בין הטהרה מטומאה ובין ספירת העומר, שלטהרת היחיד יש צורך ב-שבעה ימים ולטהרת הכלל בימי הספירה יש צורך בשבעה שבועות.

ובפרשת טהרת הזב (ויקרא טו', יג'-טו') מובא בזוהר שיש ארבעים ותשע מילים וזאת כנגד ימי הספירה כנ"ל. ויע"ש שהמילה ה-שלושים ושלוש היא "מועד", והיינו - כנגד יום לג' בעומר שהוא בבחינת מועד.

ובמשנה בסוף תענית (פ"ד מ"ח) מובא: " 'ביום חתונתו' - יום מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' (שיר השירים ג', יא')- זה בניין ביהמ"ק ". ומבואר - שמתן תורה עניינו נשואין של הקב"ה עם ישראל שהם הכלה, ולכן - עלינו, על הכלה, להיטהר לקראת יום החתונה, וזהו הפשט בהכנה שלנו בימי הספירה לקראת מתן תורה.

ובנוסח התפילה לאחר ספירת העומר יש אומרים: "רבונו של עולם אתה ציויתנו ע"י משה עבדך לספור ספירת העומר כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאתינו כמו שכתבת בתורתך: 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה...' כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם, ובכן יהי רצון... שבזכות ספירת העומר... יתוקן מה שפגמתי בספירה... ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה, וע"י זה יושפע שפע רב בכל העולמות ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה, אמן סלה".

וכאן בולט מאוד עניין הטהרה ללמדנו - שהמגמה של ימי הספירה היא אכן הטהרה לקראת מתן תורה.
וב"שפת אמת" לפרשת אמור מובא: "ימי הספירה נזכרים תוך המועדות שהמה ימים טובים כמו חול המועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיציאת מצרים עד קבלת התורה. וכתיב 'תמימות תהיינה'. ובמדרש אימתי הן תמימות? כשעושין רצונו של מקום. כדאיתא על הפסוק 'יודעי ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים...' לכן הם בכלל מועדי ה' והרי נקראו בפירוש שבע שבתות. מכלל שכל הימים אלו יש להם בחינת שבתות בצד מה. והימים הללו מסייעין טהרה כמ"ש 'בא לטהר מסייעין אותו' (יומא לח':), ואחר יצ"מ שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סט"א. יש לנו לבקש טהרה. לכן הכין לנו הי"ת אלה הימים דכתיב 'וספרתם לכם' שהיא מתנה לטובתינו שנוכל לבא לטהרה. וכל השנה תלוי באלה הימים כמו שגידול כל התבואות בימים אלו כן חיות האדם מתגלה עתה כי הכל רק רמז אל הנהגה הפנימיות...".

ומוסיף ה"שפת אמת" (בדרשה לשבועות): "איתא בזוהר הקדוש אמור - דבליל שבועות משפיעין משמים טהרה ללבות בני ישראל המקוין לטהרה. דכמו שהיה בשעת מתן תורה מקודם פרישה, כדכתיב 'לך... וקדשתם...' (שמות יט', י')- כן בכל שנה. וכן כל ימי הספירה לטהר הלב להיות כלי מוכן לתורה כמ"ש 'לב טהור ברא לי אלוקים', אח"כ 'ורוח נכון חדש' (תהילים נא', יב') זה התורה. ואיתא- 'אש שחורה על גבי אש לבנה' והוא טהרת הלב כמ"ש 'וכבסו שמלותם' (שמות יט', י')- ויחורון לבושיהון כי הלב הוא כלי ולבוש לקבל הפנימיות, וכפי טהרת הלב כן נרשם חקיקת התורה...".

נמצאנו למדים - שבשבעת השבועות של ספירת העומר התפקיד המוטל עלינו הוא לעסוק בטהרה ובהכנה לקבלת התורה ואז בליל שבועות הקב"ה משפיע עלינו משמים טהרה.

ועל דרך הדרוש יש לומר: חג השבועות הוא היום ה- 50, לאחר 49 ימי הספירה, ו - 50 בגימטריה הינו מ"י, וזהו שאומר ר"ע במשנה: "לפני מ"י - אתם מטהרים", דהיינו - שקודם יום ה'מ"י' = ה- 50, יום השבועות - עבודת הטהרה מוטלת עליכם, אך ביום החמישים - "ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים" הקב"ה הוא המטהר את כלל ישראל.

וז"ש ה"שפת אמת" - שישנה בחינה של "אש שחורה ע"ג אש לבנה", שהאש השחורה - הינו התורה היא באה ע"ג אש לבנה - היינו טהרת הלב. שאת התורה יש ליצוק לתוך כלי טהור.

ונסיים ברעיון נפלא שמובא ב"שם משמואל" לשבועות, שהרי לכאורה יש להקשות - "למה אנו אומרים בחג השבועות זמן מתן תורתינו הלא עצרת פעמים ה', פעמים ו', פעמים ז' ולכל הדעות לא ניתנה תורה בחמישי לחודש"?

ומוסיף עוד להקשות: "ונראה דהנה כתיב (בראשית א', יד') 'והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים' ומובן שהתורה שהיא למעלה מהשמש כאומרם ז"ל (קהלת רבה פ"א אות ג') ' 'מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש' (קהלת א', ג'), תחת השמש אין לו, למעלה מן השמש - יש לו'. אין שייך לומר שהזמן שהוא למטה מהשמש היה גורם לנתינת התורה, ויותר היה ראוי שיאמר זמן קבלת התורה, מצד המקבל שהוא תחת הזמן ולא 'זמן מתן תורתנו' ובאמת אנו מברכין מטעם זה 'נותן התורה' שהוא לשון הווה ולא 'נתן' שהוא לשון עבר"?

ומבאר בעל ה"שם משמואל": "אך נראה שמאחר שמתן תורה תלוי בטהרת ישראל שספרו ז' שבועות לדכיותא כמ"ש הזוה"ק (ח"ג צז':) א"כ זמן נתינת התורה, אינו תלוי בימים שנתהוו מתנועת השמש, אלא בזמן שנטהרו ישראל, ואם אירעה הטהרה בזמן אחר היה אז מתן תורה וע"כ גם עתה בכל זמן שנגמרת הספירה שהיא טהרת נפשות ישראל מתעורר עניין מתן תורה, ועל כן עצרת פעמים בה' בחודש, פעמים בו'... שהרי אינו תלוי בזמן החודש".

נמצאנו למדים - שהתורה שהיא למעלה מן השמש אינה כבולה לתאריך מסויים, ויתר המועדות כפופים לתאריכים כי המצוות אכן שייכות לעוה"ז אך התורה היא מעל השמש, ולכן - אין תאריך מדויק למתן תורה, ללמדינו - שמתן תורה אינו תלוי בזמן אלא בהכנה ובטהרה של כלל ישראל לקבל את התורה.

וע"פ חשבון עולה שהתורה ניתנה ביום ה- 52 ליציאת מצרים (שכידוע, יצאו ממצרים ביום חמישי שכן ב-י' בניסן חל שבת הגדול, וכן - הכל מודים שבשבת ניתנה תורה).

והקשה ה"מגן אברהם" - א"כ מדוע אנו סופרים 49 יום בלבד?

ומיישב ה"שם משמואל": " ולהנ"ל ניחא, שאין אנו מונין כלל לימים שהם ע"י תנועת השמש אלא לטהרה שהיו אז ראויין לתורה, ואם אז הוצרך משה להוסיף יום אחד או אפילו למ"ד שלא הוסיף כלום אלא בשביל סיבה אחרת שלא היתה נגמרת הטהרה [ושמעתי מפי כ"ק אבי... בשם הרה"ג מקוטנא... משום דבעמלק כתיב, 'אשר קרך בדרך' ופרש"י שהיה מטמאם במשכב זכור וקרי סותר יום אחד, וקלסוה] וכאשר נגמרה הטהרה ניתנה תורה.

וכן אנו אומרים 'זמן מתן תורתנו' לזמן שנגמרת הטהרה, ואחת הוא אם נגמרה הטהרה ליום נ' או ליום נא'...".

ומסיים שם: "וממוצא הדבר שאף אדם שאינו מרגיש בתועלת הספירה וטהרתה יש לו להאמין באמונת אומן ששורש נשמתו נטהר בהכרח, מאחר שאנשי כנסת הגדולה סדרו לנו בתפילה 'זמן מתן תורתנו' שאין לו משמעות אלא הטהרה כנ"ל. ההכרח לומר שהספירה עשתה את שלה על כל פנים אלא שלזה מעט ולזה הרבה ולזה בשורש נשמתו לבד ולזה אף בנפש, וזה נותן חיזוק גדול ביד איש להתחיל מחדש לגמרי... .

ואפשר עוד לומר - כי טהרת שורש נשמתו היא לפי ערך קבלתו על להבא... ובאשר שורש נשמתו הוא למעלה מהזמן - נחשב תיכף בספירה כאילו אז היתה הקבלה מחדש באשר הכל נצמח מכוח הספירה ושוב הספירה מטהרתו".

עלה בידינו, עוצם מעלת ימי הספירה אשר נועדו להיות ימי הכנה וטהרה לקראת קבלת התורה.