בגמרא במסכת ערכין בדף טז אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן על שבעה דברים הנגעים באים, ואחד מהם גסות הרוח, דהיינו מידת הגאוה והשחצנות. דבר זה נלמד מהכתוב בדברי הימים ב' פרק כ"ו על המלך עוזיהו שכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלוהיו וכשבא להקטיר את הקטורת הצרעת פרחה במצחו.

דבר זה מבואר ברש"י בתחילת פרשת מצורע, שהמצורע מביא לטהרתו עץ ארז ושני תולעת ואזוב, ומפרש רש"י: לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

ועל פי זה נבין את ההלכה במשנה בנגעים המובאת ברש"י  בפרק יד פסוק לה: "אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי". וכתב על זה ר' אליהו מזרחי שלא ידע טעם הדבר, מה הפרש בין יאמר כנגע שהוא לשון מסופק לבין אם יאמר נגע שהוא לשון ודאי, שהרי אין טומאת הנגע תלויה אלא בדברו של הכהן, וכל זמן שהכהן לא יקבע שאכן זה הוא נגע צרעת אין כאן טומאה, ואין הדבר תלוי באמירתו של בעל הבית.

וכותב הרא"ם ששמע מרבותיו שאין כאן הקפדה מצד טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד, שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו בודאי, וכמו שאומרת הגמרא במסכת ברכות דף ד' "למד לשונך לומר איני יודע". וביאור הדברים, משום שהצרעת באה על חטא הגאוה, וצריך המיטהר להשפיל עצמו מגאותו, משום כך צריך שיאמר בלשון שהוא מסופק, שזה מראה על מידת הצניעות, מה שאין כן כשחורץ דברים בצורה ודאית יש בזה משום חטא הגאוה.

בזאת אנו מתחזקים באחת ההכנות הרוחניות לקראת חג הפסח, שכך מפרש ספר החינוך (מצוה קיז) את טעם איסור החמץ: "שמעתי טעם באיסור השאור, לפי שהשאור מגביה עצמו, ולכן נתרחק, כי תועבת ה' כל גבה לב". 

וכך פירש השפת אמת (פסח תרל"א) את המאמר:  "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", "כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות, שהוא חמץ - הגסות, שמנשא עצמו ועולה בנפיחה, וע"י שהיה להם גילוי שכינה היה נשאר מצה".