השבת, פר' ויקהל, נקרא בתורה בציבור גם את פרשת שקלים, ויש לעמוד על עניינם המהותי של השקלים, ועל הקשר של פרשה זו לחודש אדר, שהרי "באחד באדר משמיעין על השקלים"
ידוע כי מטרת הגבייה של מחצית השקל היא קניית קרבנות הציבור ובראשם קרבן התמיד.
הגמ' במנחות (סה.) מתארת מאבק שהתקיים בין חכמי ישראל לבין הצדוקים. המאבק לא היה על עיקרי האמונה, או על שלמות הארץ. אפילו חלקה בכותל לצורך פעילותם הנלוזה לא בקשו להם הצדוקים. על מה נסוב הויכוח? האם יחיד רשאי להתנדב ולהביא את קרבן התמיד. הצדוקים טענו שיחיד מתנדב קרבן התמיד ומצאו לכך תימוכין במילים "תעשה בבוקר" ורבותינו חכמי ישראל סברו שאין יחיד רשאי להתנדב קרבן ציבור והביאו הוכחה מן הפס' "תשמרו להקריב לי במועדו". לאחר דין ודברים גברה ידם של הפרושים ונצחום ובעקבות הניצחון החליטו לקבוע שמונה ימים בתחילת ניסן כימים טובים, דלא למספד בהון. לימים אלו קראו "איתוקם תמידא" ע''ש המאורע. הנה, כל הקורא זאת יתמה, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם? מהו גודל החשיבות של הניצחון בויכוח הזה? האם לא היו נושאים יותר חשובים ומרכזיים להיאבק עליהם? נעיר כי מאבק זה מובא בגמ' סמוך ונראה למאבק אחר, מפורסם הרבה יותר ואולי, אם יורשה לנו לומר, חשוב הרבה יותר, הלא הוא המאבק על "ממחרת השבת", קביעת חג השבועות ובעצם על הלוח היהודי כולו. הפסד במאבק זה עלול לערער את קיומם של כל מועדי ישראל.
מרן הרב זצ''ל בתשובה (משפט כהן סי' קכד) שהיא בעצם הסכמה המעטרת את ספרו של אחד האחרונים הידועים בעל ה"כלי חמדה", רבי מאיר דן פלאצקי זצ''ל,  באר בעמקות את מטרתם של הצדוקים בניסיון להכריע שיחיד מתנדב ומביא תמיד.
הצדוקים, מבאר הרב, בקשו לקבוע כי אין בעם ישראל קדושה מיוחדת הנקראת "כלל ישראל" וכמו כל אומה ולשון שהכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, והוא בערך "שותפים" בלבד – כך גם בישראל. לפיכך, היחיד יכול להתנדב קרבן ציבורי כי בסופו של דבר הציבור הוא אוסף של יחידים.
האמת היא שאצל ישראל, "שותפים" ו"ציבור" הם שני מושגים שונים לחלוטין. המושג "ציבור" בעמים הוא בעצם מעמד שנוצר מקיבוץ הפרטים ולטובת שיפור מעמדם. אין ערך מיוחד בציבור מעבר לשותפות. לא כן בישראל, בעוד המושג שותפים הוא קיבוץ של פרטים הרי המושג "ציבור" או "כלל" שונה הוא במהות.
כלל ישראל (או כנסת ישראל) היא יישות רוחנית שהייתה קיימת עוד לפני בריאת העולם, עוד בטרם ברא אלקים אדם על הארץ וחז''ל מבטאים זאת בב''ר (א, ה) במילים "מחשבתן של ישראל קדמה לעולם". עמ''י בציבור מגלה את המעלה הזו. לא יוצר אותה. זהו דבר שאינו ניתן לחלוקה ולכן לא קיימת אפשרות שיחיד או אפילו שותפים יוכלו להתנדב את קרבן התמיד השייך לכלל ישראל. בסיום דבריו כותב הרב שם: "ולא ביארתי עדיין את כל הסתעפות הפרטים של עומק יסוד קדוש זה".
עפ''י הרעיון הזה נבין מדוע חכמי ישראל כ''כ החשיבו את ניצחון המאבק עם הצדוקים בנושא זה. הנושא הוא האם ישראל הוא עם ככל העמים או שיש לו מעלה ייחודית המבטאת קדושה עליונה.
השתא דאתינן להכי נוכל ליישב כמה תמיהות בעניין מחצית השקל, שמטרתה, כאמור, קניית קרבנות ציבור. התורה מקפידה ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" וביאור העניין הוא שלא תהיה חלילה הבלטה של פרט אחד על פני חברו. כך גם נוכל להבין את ההקפדה על מחצית ולא שקל שלם, שוודאי יותר קל למנות אותו, כדי להדגיש את היסוד שאין בפרט שלמות זו הנמצאת בכלל. עוד יובן מדוע גובים את מחצית השקל מבן עשרים שנה  ולא ככל המצוות מגיל י''ג, מפני שיש צורך שהאדם המרים תרומה זו יהיה במעמד כללי שראוי להתמסר עבור הכלל ביציאה למלחמה או לעבודה במקדש.
לסיום נביא את דברי חז''ל במגילה (יג:) "אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים". והדברים טעונים ביאור, במה כוחה של מצוות מחצית השקל להתגבר על המן? ומה הקשר בין שקלים אלו לשקליו של אותו צורר, כלום משחק מילים הוא זה? לפי מה שהתבאר הקשר ברור. טענתו של המן היא "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", דחיית הטענה של המן תבוא ע''י הדגשת המושגים "כלל" ו"ציבור" הבאים לידי ביטוי במצוות השקלים ובכך מבליטים את האחדות המיוחדת של ישראל.