התורה מצווה על הדיין לא לעשות עול במשפט, לא לרחם על הדל ולא להדר פני הגדול אלא "בצדק תשפט עמיתך".

רש"י מביא את דרשת חז"ל (שבועות ל.) "הוי דן את חבירך לכף זכות".

מנהג קהילות רבות ללמוד בתקופה זו של ימי ספירת העומר את פרקי אבות, ושם מצאנו הדרכה דומה "והוי דן את כל האדם לכף זכות".

כיצד מקיימים מצוה זו, האם עלינו להטות את שכלינו מהאמת?

הרש"ר הירש מעיר על הסתירה שיש בין פשט הפסוק לבין דרשת הפסוק "המאמר 'בצדק תשפט עמיתך' הוא מקור לשתי הלכות, הנראות סותרות זו לזו. השופט נתחייב בו לדון על פי הצדק המוחלט וייקוב הדין את ההר, ואילו מחוץ לכותלי בית הדין ביחס להערכה החברתית שבין אדם לחברו למדו מכאן הוי דן את חברך לכף זכות".

הרש"ר הירש מתרץ את החילוק בהבדל שבין הדין המשפטי וההערכה החברתית:

"על השופט לבחון רק את גופו של מעשה אם הוא מתאים או נוגד למידת הצדק, ועליו להתעלם מכל הנסיבות הפרטיות והאישיות... כנגד זה החברה מעוניינת בעיקר באישיות ובאופי... מידת הצדק נותנת, שהשופט יתעלם מן האישיות, וידון רק בגוף המעשה; ואותה מידת צדק נותנת, שהחברה תשקול את כל הנסיבות האפשריות, שיש בהן ללמד זכות על האישיות ואופיה".

במילים אחרות, בתחום המשפטי המעשה הוא הסיבה לדין, והמניע פחות משמעותי, אדם מושחת שלא עשה רע אין להענישו, וגם אדם שהזיק את חבירו בלא מתכווין חייב (ופעמים שהכוונה היא תנאי בעונש ואכמ"ל), ואילו בתחום החברתי המעשה הוא רק סימן לאופיו של האדם, ולכן יש לשקול את כלל השיקולים.

גם בתחום החברתי, הצורך לדון לכף זכות אינו חיוב אבסלוטי, הרמב"ם ורבינו יונה בפירושם על פרקי אבות מחלקים בין שלושה סוגי אנשים:

1. צדיק- אפילו עשה מעשה שכל תכונותיו יורו על היותו מעשה רע, יש לדונו לזכות.

והסברא נותנת כך, שהרי אם צדיק הוא, מן הסתם צד הזכות הוא הצד הנכון.

1. רשע- אפילו עשה מעשה שראיותיו כולן מורות שהוא טוב, ובו צד אפשרות רחוקה מאד לרע- צריך להשמר ממנו.


2. הבינוני או שאינו מוכר- במעשה שהוא שקול יש לדונו לטוב, וכן הדין אם המעשה נוטה מעט לרע.

אמנם הרמב"ם ורבינו יונה נחלקו בדרך שבו דנים לזכות או לחובה.

הרמב"ם מדבר על מקרה ש"אין להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק רב מאד ובאפשרות רחוקה" בכ"ז "צריך לפרש אותו כטוב", וכן להפך לגבי הרשעף דהיינו שהלימוד זכות הוא במעשה.

לעומתו רבינו יונה מדבר על מקרה אחר, ודורש מהאדם סוג לימוד זכות אחר, אין הדיון לגבי פירוש המעשה, אלא פירוש הכוונה "אפי' במעשה שכלו רע ונוטה לכף חובה מכל עבר ידינהו לטובה לאמר כי שגגה היתה שיצאה מלפני השליט, והנה ניחם והביט ובקש מחילה" וכן לגבי הרשע, שיש לדון את כוונותיו לחובה "אפי' מעשהו כלו טוב ואין נראה לחוש עליו משום צד עון יש לאדם לדונו לכף חובה ולומר לפנים עשה ואין תוכו כברו".

יתכן שאין מחלוקת בין הראשונים, ושני הדברים נכונים, בתחילה יש ללמוד זכות על המעשה, ובמידה והדבר אינו אפשרי יש ללמד זכות על הכוונה.

נקודה נוספת שיש לדון בה הוא לגבי תוקף הדין לדון לכף זכות, האם יש חיוב בלימוד זכות או שמא מדובר רק בהנהגה ראויה? ולכאורה נראה שהרמב"ם סתר משנתו:

בספר המצוות (עשה קעז') כתב הרמב"ם "שנצטוו הדיינים להשוות בין בעלי דינין... ובכללה גם כן שיתחייב שידון את חברו לכף זכות".

אך הרמב"ם בפירוש המשנה כתב "...צריך בדרך החסידות שתדון לכף זכות".

החפץ חיים (בפתיחה, מצוות עשה ג' בבאר מים חיים) מיישב ומדקדק שבמס' שבועות לשון חז"ל היא "הוי דן את חבירך", ואילו במס' אבות הנוסח הוא "והוי דן את כל האדם", וביאור כוונת הרמב"ם שביחס ל"חברך" שאתה מכירו כבינוני- יש חיוב לדונו לכף זכות. מאידך, במס' אבות מדובר על אדם שאינו מכירו "כל האדם" (כפי שכותב הרמב"ם בתחילת דבריו שם "שאם יהיה אדם שאינו ידוע לך, לא תדע האם צדיק הוא או רשע, ותראהו עושה מעשה או אומר דבר") וביחס אליו יש רק מידת חסידות לדונו לכ"ז.

מקור לחילוק זה ניתן ללמוד אולי ממקור הדרשה, בפשט הציווי "בצדק תשפט עמיתך" מתייחס לדיין, אמנם הכלי יקר מסביר "וכי דוקא לעמיתו ישפוט בצדק ולא את מי שאינו עמיתו? ואולי מהכרח קושיא זו למדו מכאן והוי דן...".

יתכן שהסברא בזה תלויה בטעם המצוה, הספורנו כתב ביחס לסמיכות במסכת אבות "וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות": "והוי דן את כל האדם לכף זכותו כי בזולת זאת המדה לא יתקיים שום ריעות, כי אמנם ברוב המאמרים יוכל השומע לדון המדבר לכף חובה ובזה יתבטל כל ריעות בלי ספק". וא"כ יש חשיבות מיוחדת לדון לכף זכות "את חברך" כדי שהחברות תתקיים.

מעניין להוסיף שיתכן שאין כלל סתירה בדברי הרמב"ם, כידוע הרמב"ם כתב את את ספר המצוות וכן את הפירוש למשנה בערבית, ויש גירסאות בדברי הרמב"ם, ובאופן מעניין מצאנו שני דרכים הפוכות בהסבר הרמב"ם:

1. יתכן שהדבר תלוי בתרגום פיהמ"ש לרמב"ם. הרב שילת במקום "בדרך החסידות", מתרגם "צריך בדרך המעלה שידון לכף זכות, איזה משני הקצוות שתהיה" ויתכן שהכוונה לא לתוקף החיוב, אלא להערכת האדם. הרב שילת כותב בהערה: "אך הרמב"ם משתמש במלה שבמקור הערבי פעמים רבות בשמונה פרקים, ותמיד במובן של "מעלה" שכלית או מידותית, וקנין המעלות הוא חובה על כל אדם ואינו מידת חסידות".

ואם כן בשתי המקורות כוונת הרמב"ם שהוי חיוב לדון לכף זכות.

1. אמנם יתכן שהדבר תלוי בתרגום של הרמב"ם בספר המצוות, שבמהדורת הרב פרנקל במקום "שיתחייב שידון" כותב "ויש בו עוד שראוי לדון את חברו לכף זכות (שבועו' וספרא שם) ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד".

וא"כ בשתי המקורות כוונת הרמב"ם שאין חיוב גמור לדון לכף זכות, ולפי פירוש זה מסתדר לשון הרמב"ם שכתב בפ"ה מהלכות דעות את כל מדותיו של התלמיד חכם ובמה הוא ניכר ומובדל משאר בני העם, ושם בהלכה ז' כתב "ודן את כל האדם לכף זכות מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל" ומשמע דאין זה מצוה גמורה וחיוב גמור אלא מדת חסידות ומעלתו של ת"ח.