מקורה של קדושה

ראש הישיבה הרב מרדכי גרינברג שליט"א

ענבי הכרם פרשת קדושים

"קדושים תהיו כי קדוש אני". האם משום שרבש"ע הוא קדוש, מוטלת חובה אף עלינו להיות קדושים, והרי מושג הקדושה כל כך מופשט ונבדל, ואיך אפשר לצוות על זה?

בתורת כהנים שנינו: קדושים תהיו- פרושים תהיו, קדושים תהיו. מהי הכפילות?

ובזוהר נאמר: אמר הקב"ה מכל העמים לא ראיתי להידבק אלא בישראל, דכתיב- "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם". אתם ולא שאר העמים. ועל דא כתיב קדושים תהיו- דייקא. ואף בזה נשאלת השאלה, אם ענינה של הקדושה היא פרישות, האם אין אומות העולם יכולים להיות פרושים מעריות וכדו'?

ההשקפה השטחית אומרת, שהחילוק בין ישראל לאומות העולם הוא בזה, שלאומות העולם ישנם ז' מצוות ואילו ישראל נצטוו בתרי"ג מצוות. והשקפה זו בטעות יסודה.

"והייתם לי סגולה", "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", היא הבדלה שמתחילה בנשמה, לא בבחירה החופשית. וכתב ריה"ל בכוזרי, על נוסח התפילה "אהבה רבה אהבתנו", "שנתחייבנו להאמין שההתחלה ממנו ולא ממנו אנחנו". את הבחירה האלוקית בישראל אין לראות כסלקציה של ישראל מתוך עמים אחרים, אלא כיצירה מלכתחילה. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

וכן כתוב בתוס' במסכת עבודה זרה (דף ה'.) על דברי הגמ' בהוא אמינא, שאילולי חטאו ישראל, לא היו חוזרים אחר מעמד הר סיני לנשותיהן. ושאלה שם הגמ': והרי אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. ופירש רש"י: אוצר יש ושמו גוף, ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות לצאת ונתנן שם. והקשו התוס': והרי יכלו אומות העולם לרוקן את הנשמות, שהם היו מולידים. ואמר ר' אלחנן, שנשמות של ישראל ונשמות של עכו"ם אינן בגוף אחד. אלו שני אוצרות נפרדים, משום שהם שני סוגי נשמות.

כל החילוקים שבמעשים ובהתנהגות אינם אלא תוצאה של חילוק שבנשמות. אף ספר החינוך שחזר ושנה על הכלל שאחר הפעולות נמשכים הלבבות, לא היתה כוונתו שהמעשים יוצרים, אלא שהמעשים מגלים את מה שכבר גנוז בנשמה. והא ראיה, שהוא עצמו ביאר במצות מילה, שרצה הקב"ה להטביע בגופינו אות, שנהיה מובדלים בגופינו כשם שאנו מובדלים מהם בנפש, שמוצאם ומובאם אינו שווה. והמילה שבגוף רק מבטאת את המילה שבנפש.

הקדושה בישראל היא קבועה. "כי קדוש אני", וכיוון שאתם הדבקים בה' אלוקיכם, הרי יש בנו כבר תכונה זהה. חובת האדם אינה אלא על המעשים, כדי לגלות הקדושה.

וזהו שאמר בתורת כהנים: פרושים תהיו, קדושים תהיו. היינו שאם תהיו פרושים, ממילא תהיו קדושים. וכך נאמר בזוהר: קדושים היו, לא נאמר, אלא תהיו, זוהי הבטחה שודאי תהיו. ועל זה אמר הזוהר, שרק אתם דבקים בה', וממילא רק בכם ישנה תכונה זו בכח, ועל כן מועילים המעשים. מה שאין כן גוי הפורש מן העריות- למדרגת קדושה לא יגיע, כי ה"בכח" חסר לו. 

ובדברי הרמח"ל במסילת ישרים: הקדושה תחילתה השתדלות וסופה מתנה.

וזהו שנאמר בסוף הפרשה: והייתם לי קדושים כי קדוש, אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. שעל ידי ההבדלה נהייתם לי, ובזה תהיו קדושים.

ויש בזה רק תנאי אחד, שהמעשים שיעשו יהיו מתוך קשר עם כלל האומה. משום שאין בישראל מציאות של שכינה מנותקת מהכלל. וכך כתב במשך חכמה (ויקרא יח', ד') "כי אין ה' מייחד שמו על הפרטי, כי הפרטי בלא צירוף הכלל, אינו תכליתי כלל".

לימוד תורה וקיום מצוות, הנעשים באופן אישי, במנותק מהכלל, אינם מביאים לקדושה. וכן כתב הרמב"ם: שהפורש מדרכי ציבור אין לו חלק לעולם הבא- " אעפ"י שאינו עובר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן, לא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן" (הלכות תשובה פ"ג).

ולכן פרשת קדושים היתה נאמרת בהקהל, לפני כל ישראל. ואין היחיד אומר קדושה. ועל כן מתייחדת פרשת קדושים במצוות החברתיות הרבות שבה, ובראשם "ואהבת לרעך כמוך", שאמר רבי עקיבא שהוא כלל גדול בתורה.