אחד מעשירי קהילת מינסק היה רבי ברוך ז'לדוביץ. עסקיו היו רבים ומסועפים, ולמרות זאת לא דחק את לימוד התורה לקרן זווית; הוא קבע עיתים לתורה ושמו יצא לתהילה כתלמיד חכם מובהק. נוסף על למדנותו הצטיין רבי ברוך במידת החסד. ביתו היה פתוח לכל נצרך, וממון רב היה מעניק לישיבות שהוקמו בימים ההם ברוסיה ובליטא. סכום גדול באופן מיוחד תרם מדי שנה לישיבת וולוז'ין, זו הישיבה בה למד בנעוריו.

פעם אחת בעת שישב רבי ברוך בחדרו עם סוחר מפורסם, וניהל עימו משא ומתן מייגע על עיסקה חשובה, שרווח גדול בצידה, לפתע פתאום נפתחה הדלת בתנופה. אל החדר התפרץ יהודי בגיל העמידה, ובלי להתנצל, ואף מבלי להפטיר ברכת שלום, אמר: "אני השליח של ישיבת וולוז'ין. באתי לקבל את התרומה השנתית לישיבה!" "כיצד זה נכנסת הנה בלי לבקש רשות?" הטיח בו בעל הבית. "מדוע לא טרחת להקיש על הדלת, בטרם תיכנס כמו שמחייב הנימוס?" נכלם עד עמקי נשמתו ניצב האיש נזוף והשפיל עיניו במבוכה. וכשכילה בעל הבית את דבריו הבוטים, מילמל האיש דבר מה ועזב את החדר.

שב רבי ברוך אל ענייני המסחר, ובסיימו את המשא ומתן עם הסוחר, חש נקיפות מצפון על שפגע בשליח שבא להתרימו לישיבת וולוז'ין.

מיד קרא לאיש להיכנס אל חדרו, והתנצל: "במצוות כיסוי הדם", כך אמר, "נאמר במסכת חולין (פ"ח ע"ב): היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות, שוחק דינר זהב ומכסה, מפני שהזהב אף הוא קרוי עפר, שנאמר: 'ועפרות זהב לו' (איוב כ"ח, ו')". ובדברו הוציא מארנקו מטבע זהב יקר ערך והושיטו לשליח. "הנה, לפני זמן קצר גרמתי שפיכות דמים, לכן מעניק אני עתה את המטבע לכיסוי הדם. ובל יחשוב מר, כי המטבע הזה הוא על חשבון התרומה הקבועה שלי. גם את התרומה לישיבה, בה למדתי בנעורי, תקבל בשלמותה".

שלושה לקחים חשובים עולים מסיפור זה; האחד, עד כמה צריך להיזהר בדרכיו וביחוד בנימוסים והליכות, כל בן תורה, משום שהוא, מבחינת העם, מייצג לא רק את עצמו אלא אף את הישיבה בפרט והתורה בכלל. השני, גם אם אתה צודק, והשני לא התנהג כנאה וכיאות, צריך להיזהר מלפגוע בו, ולהיות מן הנעלבים ואינם עולבים. והלקח השלישי, אם פגעת במישהו, מהר לתקן זאת, והתנצל בפניו אף אם פגעת בו בעקבות מה שעשה לך, ואתה חושב שאתה צודק. וזה מה שאומרת לנו התורה: אם "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ" אז "וְכִסָּהוּ" מהר לכסות ולתקן זאת "בֶּעָפָר" ע"י ונפשי כעפר לכל תהיה להתבזות ולהתנצל על ששפכת את דמו אפילו אם אתה אדם חשוב כזהב.