ידוע ומקובל כי ההפטרה שתקנו חכמים לקרותה בשבת, מרמזת ומכוונת את מבטנו אל עניין ומסר מרכזי בפרשה, וראוי לעמוד על פשרם של דברים. בהפטרה לפרשתנו תקנו חכמים לקרוא את סיפור העלאת הארון מבית אבינדב אל עיר דוד (שמואל ב פרק ו). הקשר הפשוט בין הפטרה זו לבין פרשתנו הוא הדמיון החיצוני שביניהם – בשני המקרים שמחה גדולה הקשורה במקדש עורבבה בשל פטירה פתאומית. אך נראה שישנו קשר מהותי יותר בין הדברים, שממנו עולה מסר מעשי וחשוב, בפרט לימינו אנו, ובזה יבוארו כמה נקודות קשות בדברי הנביא.

עיקר סיפור ההפטרה בקצרה: דוד המלך מבקש להעלות את ארון ה' מבית אבינדב אל עיר דוד, אלא שבדרך עוזא שולח ידו לאחוז בארון ומת, דוד ירא את ה' ושולח את הארון לבית עובד אדום הגתי, ולאחר שלושה חודשים שביתו מתברך – מעלים שוב את הארון בשמחה. וצריך להתבונן – מדוע בפעם הראשונה הבאת הארון לא עלתה יפה? (חז"ל מיאנו לפרש שכל הסיבה היא אירוע מקרי לחלוטין של שליחת ידו של עוזא לאחוז בארון, וכפי שנראה בהמשך דבריהם נתמכים מפסוקי הנ"ך).

נראה שעיקר ההבדל בין שתי ההעלאות נעוץ בזהות המעלים. בפעם הראשונה מעלי הארון היו רק: "דוד וכל העם אשר איתו מבעלי יהודה", כשיחד איתם זימן דוד שלושים אלף נבחרים בלבד משאר ישראל, דהיינו כ-2,500 נבחרים בלבד מכל שבט מבין שאר השבטים ("כל בחור בישראל" הכוונה לחשובים ולנבחרים ולא לכל הצעירים, שהרי שולפי החרב בלבד של דוד היה 1,300,000 כמבואר בסוף ספר שמואל). נושאי הארון בפעם זו היו שני אנשים שקיבלו מינוי פרטי – עוזא ואחיו. שאר העם יכלו לכל היותר להיות רק צופים, אך לא היו מן המעלים.

לעומת זאת בפעם השניה מודגש: "ודוד וכל בית ישראל מעלים", וכן לא נזכרו שמות נושאי הארון. בדברי הימים מבואר  שדוד אסף את ראשי הלויים והטיל עליהם יחד עם כל אחיהם הלויים את העלאת הארון, "כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם - פָּרַץ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בָּנוּ, כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט"(דה"א, טו יג). דוד הבין שהטעם שהיה דין מתוח ולא היה רצון, הוא בגלל טעות מהותית יותר –"לא דרשנוהו כמשפט", ועל כן מטיל עתה את העלאתו על כלל הלויים (ובנשיאה ישירה על ידיהם) ולא שני אנשים ספיציפיים המלוים אותו בארון.

נראה שמהותם של דברים היא שארון ה' ומקדשו אינם עניין פרטי, אלא רק של כלל ישראל יחד.

דבר זה יכול לבאר את כינוי שם ה' החוזר שוב ושוב בפרשיה זו. כבר בתחילת הפרשיה מוצג בהדגשה שם ה' באופן מיוחד: "...להעלות משם את ארון הא-להים אשר נקרא שם, שם ה' צבאות ישב הכרבים". שם ייחודי זה מסמל שהקב"ה הוא אלוקי הצבאות ומלכותו מתגלית על כלל צבאות ישראל. גם אזכור גילוי שכינתו בין הכרובים מחדד את הקשר והאהבה של הקב"ה עם כלל ישראל כולו, כמתבטא על ידי הכרובים. כינוי זה בנביא בא לרמז על הטעות שנעשתה בהעלאת הארון, ועל תיקונה בפעם השניה. לכן אחרי שדוד מעלה את הארון בפעם השניה הוא מברך את העם "בשם ה' צבא-ות", ובסיום ההעלאה הוא מחלק "לכל העם, לכל המון ישראל, למאיש ועד אשה" מסעודת השמחה, כדי שלכולם יהיה חלק בדבר.

ובזה מבוארות שתי תמיהות גדולות וידועות על הפרשיה המופיעה מיד אח"כ (ולמנהג חלק מהעדות זהו המשך ההפטרה). לאחר שדוד המלך מבקש לבנות בעצמו את בית ה', הוא מתיעץ עם נתן הנביא שמברך על כך, אך ה' נגלה לנתן ואומר לו למסור לדוד את הדברים הבאים: "הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי? ... הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים?: וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת... כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם".

והדברים מתמיהים, שהרי בוודאי נצטינו לבנות בית לשם ה'. ועוד תמוה, שדוד המלך עצמו בצוואתו לבנו (דה"א כב) שם טעם אחר בפי ה': "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה, בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם". מלבד הסתירה בין דברי דוד לבין נבואת נתן (שמופיעה כלשונה גם בדברי הימים, אלא שבמקום "את אחד שבטי ישראל" נאמר "את אחד שופטי ישראל"), צריך להבין את הטעם שנותן דוד. וכי מאחר שלחם את מלחמות ה' לישועת ישראל הוא פסול מלבנות את מקדשו?

אך לפי הדברים הנ"ל יש לבאר שדוד נפסל משום שמלכותו התכוננה אחרי תקופה של מלחמת אחים ושפיכת דם ישראל "לפני ה'", והיתה לכל אורכה שנויה במחלוקת בישראל, מחלוקת שהביאה למרידות נוספות ולשפיכת דם רב במלחמות אחים נוספות, כאשר מרבית ישראל הצטרפו שוב ושוב בקלות למרידות כנגדו. לא היתה אחדות בעם סביב דוד המלך (כפי שהוא מתאר בעצמו במזמורי תהלים וכפי שמתואר בדברי הגמרא שהיו רבים המבקשים לבזותו גם בתקופת מלכותו).

לכן אומר ה' לדוד: לא דיברתי את אחד שבטי ישראל, זו לא מצוה שבטית או פרטית, אלא רק של כל העם יחד. לכן גם נבואה זו נמסרה לדוד בשם ה' צבאות. רק בימי שלמה שהיה העם מאוחד תחת מלכותו – יכל הבית להיבנות.

ואפשר שהדברים קשורים לחטא נדב ואביהוא. הקטורת מסמלת את כלל ישראל (כוללת את החלבנה), והקטרתה מסמלת את הקשר המיוחד והעז בין הקב"ה לכנסת ישראל, והוא העדות לדברי חז"ל שסלח הקב"ה לישראל ושבה הכלה אל בית המלך, ויש בה נחת רוח מיוחדת (אולי בגלל זה לא נתנו לאדם אחד לחזור ולהקטיר אותה כמה פעמים). לכן בניגוד לכל שאר הקרבנות הומנחות – אין קטורת של יחיד.

נדב ואביהוא ביקשו להביא קטורת יחיד, לגשת למקום הקשר שבין הקב"ה לעמו כפרטים המבקשים להתעלות, וזו היתה השגיאה.

דבר זה בא לידי ביטוי גם בפירושים השונים שהביאו חז"ל למעשה – הורו הלכה בפני משה רבם, לא נשאו אשה (– עניין התחברות עם הכלל), שתויי יין (– המאפיין העיקרי של שיכור שהוא מנותק מהסביבה וצרכיה ומרוכז בעיקר בעצמו), לא לבושי הבגדים האחידים אלא בגדיהם האישיים, לא רחוצי ידיים ורגליים – שלא ביטלו אישיותם ומיזגו אותה בעמ"י לפני כניסתם.

אפשר להוסיף עוד שגם טעותו האישית של עוזה היתה קשורה לזה, בהתיחסותו לארון ה' כחפץ שיש לו אחריות אישית ופרטית עליו ולא דבר נשגב מזה הקשור בכלל ישראל.

מדברים אלו נלמד כי הדרך לקדם את ציפייתנו להחזרת נטיעת השכינה בתוכנו היא רק דרך קירוב לבבות ואחדות ישראל תחת דגל התורה, ועל ידי זה נזכה במהרה לשוב השכינה לציון ברחמים.