"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם וכו' לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וכו' אני ה', וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

בפרשה הקודמת למדנו שבפגישה הראשונה של משה עם העם סיפר על שליחותו להוציאם ממצרים, ושם נאמר "ויאמן העם... ויקדו וישתחו", מדוע א"כ לא שמעו אל משה מקוצר רוח?

בהמשך נאמר "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה", ולכאורה אין זה ק"ו, שהרי ברור שבני ישראל לא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה, ומה זה שייך לפרעה?

עוד יש להבין החזרה המרובה של "אני ה'".

לבסוף נאמר "וידבר ה' אל משה ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".

ניחא מה שצוום על פרעה, היינו לשלח את העם, אך מה יש לצוות את ישראל, הרי הם מצפים לרגע השחרור.

ובחז"ל איתא שצוום על ישראל, שאמר להם שינהגום בנחת ויסבלו אותם, ומדוע היה צורך בסבלנות כדי להוציא את העבדים מעבדות לחירות?

ושאלה אחרונה, היכן תשובתו של הקב"ה על תלונתו של משה "למה הרעותה לעם הזה".

ביחזקאל פ"כ נאמר "ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודא להם בארץ מצרים, ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלקיכם וגו', ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלקיכם, וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו".

כשהודיע להם משה בפרשה הקודמת שהם עומדים לעזוב את הגלות ולהשתחרר מסבלות מצרים, האמינו וקיבלו בשמחה, אך כששמעו שהבשורה כוללת לא רק שחרור אלא מחויבות – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים", שהם עומדים להיות עם סגולה, לב האנושות, ועליהם לעזוב את גילוליהם, הרגלים ודפוסי חיים, חזרו בהם.

והדברים מבוארים יותר במכילתא "ולא שמעו אל משה, וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? רבו מוציאו לחירות ואינו שמח? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מע"ז שנא' 'איש שקוצי עיניו השליכו וכו'' ראה מה כתוב, 'איש שקוצי עיניו לא השליכו', וכן תרגם יונתן בן עוזיאל 'ולא קיבלו מן משה מקפידות רוחא ומפולחנא נוכראה".

וע"כ חוזר הביטוי "אני ה'", שאמר לו הקב"ה שכל ד' לשונות הם בתנאי שאני ה', וידבר משה כן – ולזה מיאנו לשמוע.

ועשה משה ק"ו, אם בני ישראל הסובלים כ"כ מאנים להשתחרר משיקוציהם וגילוליהם, איך ישמע אלי פרעה הדבוק בגילולים?

"ואני ערל שפתים", אין לי פתחון פה כלפי פרעה, אם ישראל עצמם אינם מאמינים בגאולה.

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, ומבואר במכילתא שיצוום לפרוש מע"ז, ומעתה מצוום הן על בני ישראל והן על פרעה, ששניהם ממאנים לשמוע – בני ישראל ממאנים להשליך גילוליהם ופרעה ממאן לשלחם. ומובן מה שצוה את משה ואהרן להנהיגם בנחת ולסבול אותם, שהרי ישראל מיאנו לצאת משום שמיאנו להפרד מגילוליהם, ויה חשש שמשה ואהרן יכעסו, ובזה תובן גם תשובתו של הקב"ה על שאלתו ל משה "למה הרעות לעם הזה", שכיוון שסירבו לצאת משום שהחזיקו עדיין בגילוליהם, הכביד הקב"ה עול מצרים כדי שמצד אחד ירבה להם ניסים כדי לשבור לבו של פרעה, ובזה תתחזק הידיעה שאני ה', ומאידך להגביר מצוקתם עד שלא יוכלו לסבול ויבקשו לצאת.

מי שנשמתו גדולה, היא כוללת אידיאלים גדולים וחזון גדול, והוא מוכן לסבול כדי להגשים את החזון, אך מי שנשמתו קטנה אינו רואה מעבר לד' אמותיו, מעבר להווה ומושגים על דבר משיח, עוה"ב, תיקון עולם וכדו' אינם מדברים אליו.

וזהו שלא שמעו אל משה "מקוצר רוח", שרוחם היתה קצרה ולא ראו את החזון הגדול, את התפקיד הגדול שהוטל עליהם, וע"כ ויתרו על השחרור. וכן כתב האור החיים: אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם.

גם בימינו אנו סובלים מאותה תסמונת של רוח קצרה, חלום הציונות היה קטן, לחיות בארץ ישראל, להקים מדינה יהודית, צבא יהודי, להיות גוי ככל הגוים, וע"כ כשהוגשם החלום נעלם החזון, "ובאין חזון יפרע עם". ואף הק"ו יש לו משמעות בידינו, כי איך נתבע את זכויותינו מאומות העולם, כאשר היהודים בתוכינו אינם מאמינים בזכויות אלו ומוכנים למסור אדמת אבות לאויב? לשאלתי מדוע רבנים באמריקה אינם מפגינים ואינם פועלים נגד תכנית ההתנתקות, ענה לי רב אמריקאי, שהסנטורים אומרים לו, אם ליהודים בארץ לא אכפת, מדוע לנו צריך להיות אכפת יותר.

המגמה צריכה להיות להאריך את רוח העם, לרומם את שאיפתו כדי שלא תהיה רוחו קצרה, ויקבל על עצמו את המשימות האלוקיות המוטלות עליו, עד כי גם אומה"ע יכירו בהם שהם עם ה', ויאמרו "לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלמדה מאורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

קוצר רוח הוא גם חוסר סבלנות משום שהדאגה לרווחת האדם מן העבודה הקשה ממלאת את כולו ואין מקום באדם לרוח. ההיפך של קוצר רוח הוא ישוב הדעת, מתינות [ע' בלקח והלבוב עמ' צה'] פחז כמים אל תותר, אמר יעקב לראובן, שלא היה בו מתינות וישוב הדעת, וכן אמר אותו נזיר לר' שמעון "פחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם", ובתפילת תחנון אומרים "נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו", הבהלה וחוסר ישוב הדעת הוא היסוד לחטא.

בישיבה ליד המחשב מתגלה הפחז והבהלה, אין ישוב הדעת לחשוב ומיד עוברים לאתר אחר, וכך מתרגלים גם בשעור, שכאשר מתגלה איזה קושי, הפתרון אינו מחשבה והתאמצות אינטלקטואלית אלא בריחה.

אך הגרוע מכל הוא הטלפון הנייד, המקפיץ את האדם בכל רגע ואינו נותן לו ישוב הדעת ומנוחה לבירור סוגיה וקושי בתוס', והדעת נתונה כל העת לצלצול שעלול להגיע, ותורה נעשית קרעים קרעים, ואין לך בזיון גדול מזה, וע"כ יוצאת בת קול מחורב ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".

אם נפסיק להיות קצרי רוח אלא נרומם אותה, נבין את תפקידנו בעולם ואת ערכנו כ'לב באברים', נוכל אח"כ גם לרומם את רוחם של אחרים, ושוב לא יאמרו עלינו "הן בני ישראל לא ישמעו אלי ואיך ישמעני פרעה".