פרשתנו, היא המבוא וההקדמה לסיבת בחירת זרע יעקב כעם המיוחד לירושת הארץ ולקבלת התורה, ומהווה נימוק להעדפת יעקב הצעיר על פני עשָו הבכור.

דא עקא, שבחירה זו מופיעה על גבי אחד הקשיים המוסריים הגדולים ביותר שאנו מכירים בתנ''ך, נטילת הבכורה באמצעות שקר ומרמה. שומה עלינו להתמודד עם הקושי הזה ולנסות להסביר אותו.

במבט ראשוני, נטילת הבכורה והברכה ע"י יעקב בעידוד ובסיוע רבקה אמו, מתפרשים כמעשה קנוניה נבזי. בתחילה ניצול חולשתו של אדם רעב ועייף כדי לשלול ממנו את הבכורה תמורת נזיד עדשים, ובהמשך הערמה על אב זקן וכבד ראייה כדי להוציא ממנו את הברכות המיועדות לאחיו.

אולם, עיון אמיתי וישר תוך התבוננות במכלול האירועים בפרשה כולה, מביא אותנו למסקנה שפעולות אלה הן מחוייבות המציאות.

ראשית, יש לדעת כי יעקב ועשָו אינם אנשים פרטיים שחיים את חייהם לעצמם ובמותם מסתיים המאבק ביניהם. עודם בבטן אימם מתבשרים אנו שיש כאן שני עמים: "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו". עלינו להפנים שיש להביט על אישים אלו במבט רחב, והמאבק ביניהם הוא המאבק העקרוני והחשוב ביותר עלי אדמות, לאמר: מי האומה שתירש את הארץ ותממש את הבטחת ה' לאברהם?

שנית, בקריאה עירנית אף ללא סיוע של מדרשי חז"ל ניתן לזהות שעשָו לא ראוי לרשת את הארץ ולמלא את הייעוד המובטח לאברהם. מדובר ב"איש יודע ציד איש שדה", אדם כזה איננו אדם מיושב המנהל ארץ ומדינה. כדודו ישמעאל ש"התברך" בתואר "רובה קשָת" ובחר לשבת במדבר, וכנמרוד "גיבור הציד" המטיל אימתו על הבריות - אין לצפות ממנו לעסוק ביישובו של עולם.

נוסיף את ביזוי הבכורה ואת לקיחת בנות חת לנשים חרף הצער ומורת הרוח הנגרמים להוריו, ונקבל את דמותו של עשָו כדמות לא אחראית המפגינה בוז וזלזול בכל קדוש ויקר.

התמונה שעומדת בפני רבקה היא ברורה: אִם תיפול הבכורה לידיים לא ראויות - תהיה זאת, שערורייה היסטורית שאחריתה מי ישורנה ודורות שלמים יצטרכו לסבול עד תיקון העיוותים העלולים להיגרם על ידה. אין שקר גדול יותר ממציאות שעשָו לוקח הבכורה.

בתקופתנו, שאנשי רשע למיניהם מחזיקים בעמדות כח (כמו באיראן ובקוריאה הצפונית) ורואים בעליל שהעולם כולו מוטרד מכך, לא קשה להעריך מה היה קורה לוּ עשָו היה נוטל לידיו את שרביט ההנהגה.

יעקב חייב לקבל את הבכורה. אין צדק גדול מזה. על אף המחירים שהוא ייאלץ לשלם על כך.

לא נותר לנו אלא לשאול, מדוע נאלץ יעקב לעשות תחבולות כדי להשיג את המגיע לו בדין?

על כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל (מדבר שור כט) שפרשה זו מלמדת לדורות שיש פעמים שכדי להוציא את האמת לאור ולהתמודד מול הרֶשע יש להשתמש בלית ברירה ב"ידיים ידי עשָו" ולהיעזר באמצעים לא מקובלים כדי להוציא בלעו מפיו.

יש זמנים בהם עם ישראל נאלץ להשתמש במרפקים כדי להחזיר את המגיע לו בדין. כמובן שאין זו ההדרכה הרווחת לעם הצדק השואף ליושר וטוב, אך יש מקרים חריגים בהם "עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא" (ב''ק כז:), במיוחד כשמדובר בפסידא לו ולעולם כולו.