זה פשוט לא ייאמן. הפסדנו. [1]

איך זה יתכן? איך יכול להיות שגוף כה חזק, גוף אשר לו כלי הנשק היעילים והמתקדמים ביותר - יסיים את המערכה בצורה כה מבישה? ועוד כשמולו לא עמד אלא גוף-רפאים, שכלי הנשק העיקרי שלו הוא בכלל סרטוני הפחדה הזויים, ועיסוקו העיקרי הוא למכור דמיונות חסרי בסיס למיניהן?

לא. אין הכוונה בשורות הנ"ל למלחמה הכאובה שהתחוללה בחודשיים האחרונים בחבל עזה[2]. הכונה היא למלחמה אחרת, ארוכה ועזה בהרבה.

"אמר רבי לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: "רגזו ואל תחטאו". אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר: "אמרו בלבבכם". אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, שנאמר: "על משכבכם". אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה, שנאמר: "ודומו סלה"[3].

ויש לתמוה: מדוע מציע רשב"ל 'לקחת סיכונים' ולהשתמש באמצעים שיעילותם מוטלת בספק? אם יש לך 'תותח על' שכזה שודאי ינצח את המערכה – מדוע שלא 'יזכור לו יום המיטה' מייד בתחילת ההתמודדות? וכי לא חבל על כל ההתיסרות לשוא שתהא מנת חלקו של אותו אדם בדרך?

אך יותר מכך יש לשאול: הלא לכאורה עינינו הרואות כי אין עצות אלו מועילות כלל. וכי לא ניתן למצוא לומדי תורה שאינם מצליחים לנצח תמיד את יצרם? האם באמת אין הקורא קריאת שמע עלול ליפול לפני יצרו? וכי לא ראינו אנשים (אחרים כמובן, לא אנחנו...) שגם בחזרתם מלויית המת –או אפילו תוך כדי ההשתתפות בה- נכשלו בחטא זה או אחר? וכי אנשי החברא קדישא אינם מנוצחים על ידי יצרם לעולם? ואין כאן 'השתנות טבעים' כלשהי, הלא מקרא מלא דיבר הכתוב אשר לכאורה מעיד כמאה עדים על חוסר היעילות של זכירת יום המיתה, כי תחת שיביא זכרון המות הקרב לחזרה בתשובה, היתה תגובת עם ישראל: "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת!"[4] – לא זו בלבד שלא שבים בתשובה אלא נוטשים לחלוטין כל מחשבה רוחנית ומתסרים כל כולם לשאוב ככל יכולתם עוד מהחומרניות והגשמיות. ואיה אפוא הבטחת הניצחון?

והתשובה כמובן פשוטה בתכלית: שכחנו את השלב הראשון. כל העצות שדרש רשב"ל אינם אלא כלי נשק רבי עוצמה ביד האדם, אשר בעזרתם יכול האדם להכריע את יצרו, אך עוד לפני זכרון יום המוות או קריאת שמע, ועוד לפני העיסוק בתורה, ראישת חובתנו היא: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", ופירש רש"י שם: "שיעשה מלחמה עם יצר הרע". כי כל עוד לא יוצאים למלחמה, כלי הנשק המתוחכמים השוכבים במחסנים אינם מעניקים שום הגנה. לא המדינה בעלת כלי הנשק היעילים יותר תנצח את יריבתה, אלא זו שעושה שימוש במלחמתה בכלי הנשק היעילים יותר.

ומדוע באמת לא נקפוץ מייד אל העצה האחרונה והחזקה ביותר?

התשובה היא שלא רק הרגזת יצרו הטוב תנאי הכרחי הוא המקדים את חבריו, אלא כל העצות הנ"ל מדריכות את האדם בתהליך המסודר בסדר מחייב.

קודם כל עלינו להחליט באמת לצאת למלחמה כנגד היצר, בלא שלב זה לא יועילו כל המעשים שבעולם. אולם גם לאחר החלטה זו – אין ביד האדם כח לגבור על יצרו בלא העיסוק בתורה, כפי שהבטיח לנו בורא העולם ב-'הוראות היצרן':"כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו, ואם אין אתם עוסקין בתורה - אתם נמסרים בידו!!". התורה היא הדרך היחידה המאפשרת לאדם לגבור על יצרו, אך בדרך זו מובטח הניצחון.

אולם אם עסק אדם בתורה ואף על פי כן טרם ניצח את יצרו – הרי שככל הנראה יש בעיה באופן ובתכלית לימודו. כנראה שנעשה אצלו לימוד התורה לעיסוק חיצוני בחכמה מופלאה, ובאופן שכזה, כשאיננו עוסק בתורה מתוך שאיפה להתקרב על ידה ליראת השם ואהבתו ומתוך מחוייבות גמורה לקיים את לימודו, אזי מוכרח הוא לעשות 'תיאום כוונות' מחודש– "יקרא קריאת שמע". כמובן שאין הכונה לקריאה כצפצוף התוכי והזרזיר, אלא תוך התבוננות במה שאומר. בקריאת שמע ילמד מה תכליתו של לימוד התורה ואל מה אמור הוא להובילו: אהבת השם ויראתו, קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול המצוות כולם.

אם נהג אדם כסדר הזה, ועדיין קשה לו להתמודד מול יצרו – רק אז בטוחים אנו שאם יזכור יום המיתה, לא יתמקד במה שמסתיים ביום זה, אלא במה שמתחיל. כשבאמת מחפש האדם את ד' – אז יזכיר לו יום המיתה מאין בא, ולאן הוא הולך, ולפני מי עתיד ליתן דין וחשבון.

יסוד זה נכון גם לגבי עצות רבות נוספות שנמסרו לנו, כמו למשל זו המובאת בפרשיה השלישית של קריאת שמע: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ד' ועשיתם אותם"[5]. וכן הוא לגבי מש"כ הרמב"ם[6]: "חייב אדם להזהר במזוזה ... וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם".

גם יעילותן של עצות אלו בשטח איננה תלויה רק בקיומן הטכני, אלא בהקדמת ההכנה והרצון הנפשי להתעורר ולהתקרב אל ה'. או אז באמת יפעלו בו הדברים את פעולתם הטובה ויזכה האדם לנצח את יצרו ולעמוד בכל הנסיונות.

ברוך השם כולנו לומדים תורה, קוראים קריאת שמע, עטויים בציצית ומתעטרים תדיר בתפילין והמזוזות אינן משום מפתחינו. כל מה שנותר – הוא רק להביא גם את ליבנו. ברגע שנחליט שאנו באמת רוצים להתקרב אל השם, ברגע שנחליט לפקח על דרכינו ומעשינו ולצאת למלחמה כנגד יצרנו – הניצחון כבר מובטח.

וכך אמרו דורשי רשומות על הפסוק הפותח את פרשתנו: "כי תצא למלחמה על אויביך" – ואין לך אויב גדול מיצר הרע – כאשר באמת תצא למלחמה נגדו[7], ולא תניח לו לפעול בשקט בעוד אתה עסוק במירוץ החיים המטורף – אזי מובטח אתה: "ונתנו ד' אלוקיך בידך[8]".

וכאשר נזכה ונצא אנו הפרטים כל אחד למלחמה על יצרו שלו, הרי שמובטחים אנו כי גם כלל ישראל יזכה במהרה להדביר סוף סוף את כל אויביו תחתיו בביאת גואל צדק ובנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.