ברצוני לספר בקצרה אודות ההיכרות האישית שלי עם הרב אלישע. בשנת תשל"ג הוקמה המכינה של המדרשיה בכפר סבא, וזכיתי להיות במחזור הראשון והמייסד. בשנת תשל"ד פרצה מלחמת יום הכיפורים. מכיון שחלק גדול מהצוות היה מגוייס, הנהלת המדרשיה עשתה מאמצים לנסות לשמור על שיגרת הלימודים, ולכן ביקשו מכמה בוגרים של המדרשיה שלא היו עדיין בצבא שיבואו למלא תפקידים של רמי"ם ומדריכים. אלישע היה אז שיעור ב' ב'מרכז', ולאחר אישור ועידוד של הרב צבי יהודה זצ"ל הוא הגיע אלינו.

היינו אז נערים צעירים בגיל הבר-מצוה, והמכינה כולה עדיין היתה בראשית צעדיה, ומיד כשאלישע הגיע אלינו נדבקנו בו ובאישיות שלו. מיד בבואו הוא יסד לנו שיעור בדף יומי ובשמירת הלשון - שתי הנקודות שכל כך מאפיינות אותו: לימוד תורה ועבודת המידות. בתור נערים צעירים, הדבר חולל מהפך רוחני ענק בנפש שלנו. באותה תקופה קצרה שהוא היה אִתנו, הצליח להחדיר בנו אהבת תורה, שאיפה לגדלות ודביקות בתלמידי חכמים. ניתן לומר שאת כל היסודות לכיוון הרוחני שלי לכל החיים רכשתי אז מאלישע הצעיר.

לאחר זמן מה החלו אנשי הצוות לחזור, ואלישע חזר לישיבה שלו. אבל לא יכולנו להיפרד ממנו, ולכן קבענו שאחת לכמה שבועות הוא יגיע אלינו לכפר סבא ל"משמר" שאנחנו עושים ביום חמישי. בכל פעם הוא הגיע אלינו לכמה שעות למפגש שרומם אותנו עד מאד, והרעיף עלינו דברי חיזוק ורוממות. כל מילה שיצאה מפיו היתה מלאה באמת-פנימית יוקדת, שלא יכולת לעמוד אדיש מולה. כשהיינו מסיימים את המפגש אִתו, בסביבות השעה 2 בלילה, הוא תמיד זכר להדגיש לנו: עכשיו, כשאתם הולכים לפנימייה - להיכנס בשקט מוחלט, שלא לגרום לגזל שינה לאף בחור. אף אחד לא צריך לסבול בגלל שאנחנו נשארנו עד מאוחר בלילה.

במהלך השנים שלמדתי במדרשיה, אלישע המשיך לשמור איתי על קשר חם. כל כמה זמן קיבלתי ממנו מכתב מחזק ומעודד, וזה היה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלו – ההתעניינות האישית בכל אחד, האכפתיות וההרגשה שאני האדם הכי חשוב בשבילו, למרות שאני בסך הכל תלמיד בגיל התיכון.

עברו הרבה שנים, ונזדמן הדבר ששנינו שירתנו ביחד בצבא במילואים בתותחנים. והנה בהזדמנות אחת נפגשנו ביחד באימון בצאלים. באותם ימים הוא כבר היה 'הרב אלישע' המפורסם, והרגשתי ממש לא נוח ולא נעים שהוא נמצא אִתי בצבא כאחרון החיילים. אבל אלישע לא הבין מה הבעיה - במקום שצריכים אותי שם אני נמצא. והוא הוסיף ואמר: הגיע שלב בחיים שאני כבר לא 'בעלים' על השם שלי, ובכל מקום מפרסמים ש'הרב אלישע' מגיע ויתן שיעור, ורק כאן בצבא נשארתי 'אלישע' הפשוט. כמה טוב לי עם זה. זו היתה הענווה והפשטות של האיש הענק הזה.

בשנה שעברה, בערב חג הפסח, הרב אלישע היה בין האשפוזים, במצב לא טוב, ונכנסתי אליו לביתו לבקר אותו. כשנכנסתי הוא קם לכבודי ואמר: ר' אריה, כמה טוב שבאת. כמה צניעות וכמה אהבת אדם קרנה ממנו. אבל הוא היה מאד חלוש וחולה, ולחיצת היד שלו היתה מאד חלשה. שאלתי אותו מתי הוא חוזר ללמד אצלנו בכרם ביבנה, ותשובתו היתה: "בעזרת ה', ילכו מחיל אל חיל". אלה המילים האחרונות ששמעתי ממנו.

בסוף שנת תש"מ הייתי ערב הגיוס שלי לצבא, והרב אלישע כבר היה לאחר שירותו הצבאי. ביקשתי ממנו הדרכה לקראת הצבא, וקיבלתי ממנו מכתב נהדר. אני מצרף כאן קטעים מאותו מכתב (המכתב המקורי בכתב ידו נמצא אצלי).

בס"ד. ד' תמוז

לאריה, שלום רב.

מחמת שירות מילואים שהסתיים רק ביום רביעי שעבר, התעכבתי מלענות לך על מכתבך.

כתבת, שבינתיים עיקר ההכנות בישיבה לפני היציאה לצבא הן הכנות הלכתיות.

בוא נבדוק, אריה, מה אפשר לבדוק ולרצות להכין לפני המפגש עם החיים.

אדם נקלע למערכת שבה:

                              א) אין עצמאות.

                              ב) אין פנאי ללמוד.

                              ג) החברה מסביב.

                              ד) הקושי הפיזי.

                              ה) הקושי הנפשי.

                              ו) בזבוז זמן, ומאמצים שאין צורך בהם לענין הכשר
                               מצוה של שירות במלחמת מצוה.

וכל הנקודות הללו חוברות יחד לתקופה שבה אדם - לא בצורה קלה - עובר דרך מלאה משברים וירידות ואכזבות.

אבל זה רק צד אחד של המטבע. והצד השני הוא - שבעקבות המודעות לבעיות, והכרת פני השטח, יש אפשרות להתכונן ולעבור בצורה נכונה את כל הנ"ל.

ואולי אפשר לנסח עקרונות, ואח"כ פירוט שלהם: א) קידוש ה'. ב) הרצון. ג) המידות.

ונתחיל בצורה הדרגתית.

נאמר בפרשת חיי שרה: "ויהיו חיי שרה", ומפרש בעל אור החיים: "הצדיקים מחיים את ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם". כלומר: בלשון המדרש - "הצדיקים לבם ברשותם, והרשעים הם ברשות לבם". בלשוננו: האם אדם מכתיב למאורעות מה הוא רוצה להפיק מהם (לפי סולם הערכים שלו) או שקצב המאורעות ותוכנם גורר וסוחף אותו. כלומר: שליטה במצב.

ויש סייעתא דשמיא לכך, וכבר עמד על הענין הגר"א בביאורו למשלי א' כ"ג "הנה אביעה לכם רוחי", שאדם זוכה לרוח ממרום שתסייעו בקידום כוחותיו כפי רצונו. וכן במשלי ט"ו כ"ד "למעלה למשכיל", שטיבה של המציאות שמי שלא מתקדם בה היא מורידה אותו.

מתוך עולם הערכים היהודי עולה תמונה של יחס נכון למפגש עם כל צורת חיים מעשית. וכדאי לעיין בנקודה הזאת בדברי המשך חכמה על מצות ציצית בציטוט מהתורת כהנים ש"אין דבר שאין בו מצוה". כל מעשה – אם משייכים אותו לרצון הבורא. וכדוגמא: מס' יומא דף פ"ו. "ואהבת את ה' אלקיך...", וכדאי לדייק בכל מושג שם, ובסדר של המושגים. וביתר הרחבה בסידור עולת ראיה חלק א', עמ' של"ג של"ד על "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך".

כשהדברים נובעים מהגדרה עמוקה של מצות האמונה כפי שמנסח אותה בעל "ספר מצוות קטן" במצוה הא'. שלפי הגדרתו - ברור שאדם רציני באמונתו ובמעשים ניגש למערכת החיים בצורה שונה לגמרי מאדם שהוא דתי בית מדרשו ורגיל בצאתו לרחוב ולחיים.

וכן בהרחבה - בדברי השפת אמת בפר' תולדות (בפיסקא המתחילה במדרש גיל יגיל) המברר שדוקא מתוך הירידות והסיבוכים אדם לומד מה הוא יכול יותר לפתח ולחשוף בתכונות הטובות שבנפשו. ואם לא היה מושג של קדוש ה' בחיים לא היה שייך לדבר על הפקת דברים חיוביים מפגישה עם החיים.

וממילא - להיות חייל טוב, משקיע מאמץ, עוזר לאחרים, לומד כהוגן, ולא נסחב אחרי השיגרה האדישה, וזאת רק מתוך העולם הרוחני שממנו הוא בא - זהו קידוש ה'.

כשברור שהדברים באים יחד עם הקפדה על שמירת מצוות ודינים ולמוד בע"פ ובכתב של דברי תורה. אבל צריך להתבונן נכון על כל התמונה.

ומכאן מגיעים לנקודת הרצון. ע"פ הדברים שכותב הגר"א ב"קול אליהו" למס' סוכה דף נ"ב. ו"תפארת ישראל" יכין יומא א' ז', ו"שמחת יו"ט" למס' ביצה דף כ"ה: (ערלה ונידה). משמע - שהשתדלות האדם והתאמצותו היא הגורם המרכזי בהצלחתו לחיות בצורה נכונה - למרות הקשיים. ואז הקב"ה עוזר לו.

מה עוד שגם מבחינת הצבא והמפקדים חשוב הרבה יותר חייל שמשקיע ומתאמץ ורוצה, מאשר חייל שמצטיין ורץ מהר וכו'.

וכשיודעים ומרגישים את ההרגשה הזאת יש יותר כח לעמוד בקשיים פיזיים ונפשיים, גם כשכבר נמאס, אין כח, ומספיק כבר וכו' וכו'.

והמידות - אפשר ללמוד הרבה על שמירת הלשון, וענוה, ואהבת ישראל, ואמת, וביטחון בה', אבל כשמגיעים למערכת שבה לא כולם מגלים כ"כ את סגולת ישראל שלהם, ושבה הלחץ של הזמנים והמאמצים מקשה על הסבלנות והעזרה, ושבה אם אדם נפתח ורוצה לקלוט את הקשר לקב"ה, כל זה יחד יוצר תמונה שיכולה להרים את האדם אם הוא מודע לקשיים ורוצה בהכנה נכונה, ויכולה להוריד אם לא.

                                                                                             שלך,

                                                                                             אלישע

הדבר הגדול שהרב אלישע לימד אותנו הוא, ש"בן-תורה" פירושו שלימות בכל המערכות - בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, בין אדם לארצו ובין אדם למשפחתו. החובה לשלם לבעל מקצוע על עבודתו איננה פחותה מהחובה להניח תפילין, והחובה לשמור על קדושת הדיבור איננה פחותה מהחובה להקפיד על מאכל כשר.

מורי ורבי, מדריכי ומחנכי, מי יתן ונזכה ללכת בדרכיו וליישם את אורחות חייו.

(פורסם באשכולות 490 # משפטים תשע"ט)