בפסוקים המסיימים את ספר שמות מתוארת השראת השכינה הגדולה לה זכינו בסיום בניית המשכן: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".

וכתב על זה הרמב"ן שלתיאור הזה יש משמעות עמוקה ונשגבה עד למאד, משום שבזה נשלמת הגאולה ומסתיימת הגלות, וכך כתב בהקדמתו לספר שמות: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו, וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב"ר מז, ח), ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".

וחזר הרמב"ן בסיום הספר וכתב שנית: "והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלהי ישראל בא בו לבני ישראל עם קרובו הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו ואליו יבא באלפי שנאן ורכב רבוא לתת לו תורת אמת להנחיל יש את אוהבו בנה בית זבול לשכון שכינתו על כרובו ומקדש למקדש שהמלך במסבו".

וזאת היתה מטרת בניית המשכן מלכתחילה, כפי שנאמר בתחילת פרשת תרומה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", וידועים על זה דברי האלשיך הקדוש בספרו תורת משה "בשום לב אל אומרו ושכנתי בתוכם ולא אמר בתוכו, והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת שכינה באדם הוא ולא בבית מאומרו בתוכם". ומדוייקים מאד דברי הרמב"ן ששבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם היו המרכבה, דהיינו שאין המטרה בהשראת שכינה במשכן בלבד אלא בתוך כל אהלי ישראל, שיהוו כולם מרכבה לשכינה.

ומשום כך, בסיום מלאכת המשכן נאמר "וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה", ומביא רש"י את מאמר חז"ל "ויברך אותם משה - אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, (תהלים צ) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו", כלומר שנועם ה' יהיה על עם ישראל כולו ומתוך כך תשרה השכינה במעשה ידם במשכן.

והם דברי הנביא ירמיהו בפרק ז: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם". נביאי השקר מנסים להבטיח לעם ישראל שאין סיכוי שיחרב בית המקדש שהרי הוא היכל ה', וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יחריב את היכלו. אך האמת היא שהמקדש מהווה מקום להשראת השכינה רק בתנאי שבעם ישראל כולו שורה השכינה, ולכן מעשיהם ודרכיהם של ישראל קובעים אם בית המקדש באמת יהיה היכל ה' או שמא הוא יהפוך להיות בית ריק ללא תוכן.

הציפיה שלנו לגאולה השלמה היא הציפיה להשראת השכינה בתוכנו, כדברי הנביא ישעיהו: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה".

וכך כותב הרב קוק זצ"ל באגרות ראי"ה רס"ו: "עכשיו רוח התחיה מתרוצצת בקרבנו, ואנו חייבים להחלץ חושים לסול את הדרך לרוח הקדש, לגילוי אליהו, להופעת הנבואה. וכל המסתכל בארחות החיים בארץ ישראל ובמהלך כינוס הגלויות ישכיל שאין דברינו אלה חזון רחוק ולא השערה פורחת, כי אם דבר מאומת לקוח מגופם של החיים, כמובן ע"י סקירה עמוקה והרגשה חודרת בתוכיותם היותר עצמית ופנימית. ואלה הם הינם יחידי הסגולה, שרק ע"י המון הנכנסים לבית המדרש יובאו תלמידי חכמים שלמים כאלה, אשר ההכשר לרוה"ק לא יחסר מהם לעת הדרוש לתחיית האומה".

ובספר אורות הקדש (ג, שנה) כתב: "ישראל צריכים כעת בזמן הפריחה הלאומית בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה, שהוא הסיגול לרוח הקודש, קבוע ברוב בעלי הכישרון שבאומה. באמת חיסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת שהיא מוכרחה להרפא".

(פורסם באשכולות 455 # ויקהל פקודי פרה תשע"ח)