פעמים אחדות מדמה הנביא ישעיהו את עם ישראל כלבוש של ירושלים וציון. הראשונה שבהם בהפטרתנו "שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך...כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה" (מט, יח) וכן "עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש" (נב, א) וגם: "שוש אשיש בה' תגל נפשי בא‑להי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני" (סא, י)^[1] הדימוי הוא תמיד לבגדי תפארת מיוחדים "כעדי" "ככלה" "לבשי עוזך" "בגדי תפארתך" "בגדי ישע" "מעיל צדקה".

את הדימוי לבגדים המפוארים, ובמיוחד לעדי הכלה המופיע בהפטרתנו, מסביר המלבי"ם בהנחה שיש לבושים רגילים - זה המשל לארץ שממה המתכסה בצומח, חי ואנשים פשוטים^[2]. על כן מסביר המלבי"ם: "אמנם עת שאחר שכבר התישב המקום באו אליו עוד יושבים נכבדים שרים וחכמים, ימליץ שהמקום ילביש עוד עדי על מלבושיו". והביטוי "ותקשרים ככלה" רומז על חשיבות יותר גדולה מסתם בגדי תפארת, "כמו שהכלה שומרת קשוריה, שהוא העדי שנתן לה החתן על ידה לשם קדושין, בל יאבדו ממנה כי הם אות הקידוש בינו ובינה, כן תקשרי [ציון] אותם [את בניך] עליך לבל יצאו עוד ממך שנית כי הם אות הארוסין בינך ובין הא‑לוהים".

כאן המקום לתקן טעות נפוצה בהבנת בית מהפיוט הידוע של ר' שלמה אלקבץ "לכה דודי" הנאמר בתפילת ליל השבת: "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי", והרי עם הוא לשון זכר^[3] ומדוע בא המשפט בלשון נקבה "התנערי...קומי...לבשי"? ההבנה הנכונה היא שהמילה "עמי" אינה מילת פנייה. המשורר אינו מדבר אל העם כלל, אלא בית זה הוא המשכו הישיר של הבית הקודם בו פונה המשורר אל ירושלים "מקדש מלך עיר מלוכה" ומבקש-מצווה עליה "קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה". הפייטן ממשיך ומדבר אל ירושלים: "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך", ומי הם בגדי תפארתך ירושלים? - 'עמי'! המילה 'עמי' היא אפוא מילת תמורה, ולא מילת פנייה, והפייטן השתמש בדימוי של ישעיהו שעם ישראל הוא בגדי תפארתה של ירושלים.

כדי להבין את עומק הנמשל, נעמיק בהבנת המשל, בתפקידם של הלבושים בכלל ושל לבוש הפאר בפרט. בתורת הנסתר ידוע שהלבוש הוא הביטוי החיצוני של מעלה פנימית נסתרת שאינה באה לידי ביטוי חיצוני^[4]. הלבוש הראשון המופיע במקרא ניתן לאדם לאחר החטא. לפני החטא נאמר "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו" (בראשית ב, כה), ולאחר החטא נאמר "ויעש ה' א‑לוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" (שם ג, כא); לפני החטא כשאור הנשמה היה החלק העיקרי בישותו של האדם "הגוויה היתה לה רק לבוש שתוכל לפשטו בכל עת שתרצה ורק ככלי לפעול על ידו פעולות גופניות" (מלבי"ם בראשית ב, ט), אז לא היה הגוף זקוק לכיסוי ולהסתרה משום שלא היתה סתירה כל כך גדולה בין תוכן הנשמה ללבוש החיצוני של הגוף. האדם לא התבייש בגופו המזוכך לפני החטא, ולכן "ולא יתבוששו". להבדיל אלף אלפי הבדלות גם הבהמה אינה נזקקת ללבוש כי גם אצלה אין הבדל תהומי בין הנפש הבהמית הפנימית לבין הגוף החיצוני, ולכן אינה מתביישת בגופה המעורטל.

אחרי החטא נתגשם הגוף בתאווה ונעשה חולין, העור מכסה את האור^[5]. אבל האור הפנימי קיים בטהרתו, "א‑להי נשמה שנתת בי טהורה היא", והנשמה מתביישת מאוד בגוף הגשמי העכור ובבשר התאוותני שמכסה אותה; ועל כן דעתו של האדם דורשת ממנו במפגיע לכסות את מערומיו, שלא יחשבו הבריות שהגוף הוא האדם - הרי יש בו גם נשמה א‑להית! ולכן ככל שהמעלה הפנימית של האדם גדולה יותר כך נדרשים לו בגדי פאר יותר חשובים, וזוהי משמעות הדרישה לבגדים מיוחדים לכהן, וביותר לכהן גדול "לכבוד ולתפארת".

מעתה נבין היטב את דימוי עם ישראל ללבוש פאר ולעדי של ירושלים. ירושלים עיר הקודש מתביישת כשהיא שוממה או כשיושבים עליה גויים כי ניתן לחשוב שהיא עיר ככל הערים - אוסף של שכונות, רחובות, גנים ובניינים - והרי באמת ירושלים היא עיר א‑לוהים, עיר הקודש "קרית מלך רב, א‑לוהים בארמנותיה נודע למשגב" (תהילים מח, ג-ד)^[6]. מה הוא לבוש התפארת המעיד על נשמתה הפנימית של עיר הקודש? מה הוא העדי המעיד על קשר הנצח שבין העיר לבין ה'? עם ישראל הוא לבוש התפארת, "לבשי בגדי תפארתך - עמי", "כולם נקבצו באו לך...כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה".