בחלקה השני של הפטרת ואתחנן מנגיד הנביא את כוחו וגדולתו של הבורא (פסוקים י-יח) אל מול אפסותם של הגויים ואליליהם (פסוקים יט-כ). בסופה יש הנגדה נוספת הפעם בין גדלות הבורא (פסוקים כא-כג) לעומת אפסות החשובים באדם (פסוק כד); והמסקנה המתבקשת מוצאת את ביטויה בשני פסוקי הסיום: "ואל מי תדמיוני ואשווה יאמר קדוש. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר" (פסוקים כה-כו). נעיין הפעם בשני פסוקי הסיום הללו.

הנביא מדגיש את גדולת הבורא בהדרגה. תחילה גדולתו אל מול הגויים והאלילים "כל הגוים כאין נגדו...הפסל נסך חרש", לאחר מכן גדולתו אל מול החשובים שבבני אדם "הנותן רוזנים לאין, שופטי ארץ כתוהו עשה", ולבסוף גדולתו אל מול עצמתם של גורמי שמים "לפי שהם גופים עצומים וגדולים בגוף ובמראה מנבראי מטה" (רד"ק). מובן, שכלפי הקב"ה אין מקום להדרגה, וביחס אליו כל הנבראים בדרגה אחת "ואל מי תדמיוני ואשווה"^[1], אבל בני האדם נוטים לראות בצבאי השמים כוחות עליונים מנהיגים, והתועים שבאנשים מייחסים להם אלוהות. על כן מזהירה התורה במיוחד "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל" (שמות כ, ד), ומדגישה התורה באזהרה מפורשת ומפורטת: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם" (דברים ד, יט) - ולעומתם דורש הנביא בהפטרתנו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

על הדרגה אחרת הקשורה לפסוקים שלנו אפשר לעמוד בעקבות הגמרא: "אמר רב חננאל אמר רב, שלוש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת 'קדוש', ואחת אומרת 'קדוש קדוש' ואחת אומרת 'קדוש קדוש קדוש ה' צבא-ות'" (חולין צא, ע"ב). ומסביר אברבנאל "הנה העיר בזה, כי הנמצאים השפלים יובדלו מהשי"ת בשלושה הבדלים. הראשון, שהוא נצחי והם נפסדים. השני, שהם גשמיים והוא בלתי גשם. והשלישי, שהוא יתברך בורא והם נבראים. והעולם האמצעי^[2] נבדל ממנו בשני הבדלים מאלה בלבד...ולא ימצא ביניהם ההבדל מהנצחיות וההפסד לפי שאין השמים נפסדים. והעולם הרוחני העליון יגדל ממנו יתברך בהבדל אחד בלבד שהוא יתברך בורא והמלאכים נבראים. ולזה אומר ר' חננאל שכת אחת אומרת 'קדוש' והיא העולם הרוחני...וכת אחת אומרת 'קדוש קדוש' שהוא העולם האמצעי...ואמנם הכת האחרת והיא העולם השפל תאמר 'קדוש קדוש קדוש' ג' פעמים לרמוז על ג' ההבדלים ביניהם".

האברבנאל ממשיך ומסביר שישעיהו מנה כאן את שלוש הדרגות. "וזכר ראשונה העולם השפל ואמר 'הנותן רוזנים לאין' והוא ההבדל הראשון שהם נפסדים, ועל ההבדל השני שהם נבראים אומר 'שופטי הארץ כמוהו עשה', וביאר ההבדל השלישי מהיותם גשמיים באומרו אף בל נטעו". להלן מסביר האברבנאל שהפסוק "מי ברא אלה" מכוון כנגד צבא השמים - העולם האמצעי, והביטוי "מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר" "מכוון כנגד העולם העליון, עולם המלאכים, שגם הם נבראו ע"י הקב"ה והוא אשר נתן להם כוח לעמוד לשרת לפניו. והבורא יתברך הוא היכול ואין אחד משרי מעלה שיהיה לו יכולת מבלעדיו".

דברי האברבנאל משמשים מבוא לדרשה מופלאה שבזוהר: "'מי ברא אלה' אמר ר' שמעון רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים ובא אליהו ואמר לי, רבי ידעת מהו "מי ברא אלה"?...בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה ראשונה נקודה אחת. וזהו עלה במחשבה...ונקרא 'מי' ראשית הבניין, קיים ולא קיים עמוק וסתום בשמו לא נקרא אלא 'מי'. חפץ להתגלות ולהקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאוד וברא 'אלה', ועלה 'אלה' בשם. נתחברו האותיות אלו באלו ונשלם השם 'א‑לוהים', ועד שלא ברא 'אלה' לא עלה 'א‑לוהים' בשם. ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו אמרו 'אלה א‑לוהיך ישראל'. וכמו שהשתתף 'מי' ב'אלה' כך הוא שם המשותף תמיד ובסוד זה העולם קיים. פרח אליהו ולא ראיתיו, בא רבי אלעזר וכל החברים ונשטתחו לפניו. בכו ואמרו אלמלא לא באנו אלא לשמוע זה, דיינו"^[3].

'אלה' הם ההתגלויות של ה'מי' הסתום בעולם הזה, וביחד 'א‑לוהים'. חטא קיצוץ הנטיעות הוא ניתוק ה'אלה' מה'מי' הסתום שבסתום, והמחשבה שהטבע [=אלה] הוא הא‑לוהים^[4]. זה חטאם של עובדי העגל שאמרו "אלה א‑לוהיך ישראל" וזה חטאם של העובדים 'לשמש או לירח או לכל צבא השמים' המדמים שהכוחות העצומים האלה הם הבוראים. הנביא קורא לעם ואומר: 'שאו מרום עיניכם' והבינו שאין לנתק את ה'מי' מה'אלה' אלא 'מי' ברא 'אלה' וביחד א‑לוהים, כי רק הצירוף והאחדות שלהם הוא ה'א‑לוהים' השלם.

זה פשר דברי הנביא "שאו מרום עיניכם" - מרום ממש. יותר גבוה מהשמים מהשמש ומהירח. ואז תראו ותיווכחו ש'מי' ברא 'אלה', כשתראו ותבינו זאת, תהיו מאמינים בא‑לוהים.