מופיע בכתובים מטבע הלשון ומפליא לעשות - שקושר דבר רוחני בדבר גשמי.

זה היה המסר עליו נצטוו הורי שמשון ושעליו גדל. "ותחל [לשון חולין?] רוח ה' לפעמו ...". המשך סיפורו של שמשון הוא תאור הקשר הברור בין הפרשה להפטרה הוא הנזירות. המצווה המפורטת בתורה מוצאת את בטויה המעשי בשמשון [למרות שנזירותו של שמשון אינה זהה בדיוק למצוות נזיר המפורטת בפרשה], קשר הנזירות בא לביטוי גם ברמז לשוני זהה המופיע בפרשה ובהפטרה. מצות נזיר שבתורה פותחת במילים: "איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר..." (במדבר ו', ב'). השורש פל"א נמצא גם בהפטרה בשני פסוקים עוקבים: "ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" (שופטים יג', יח') "ויקח מנוח את גדי העיזים ואת המנחה ויעל על הצור לה', ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים" (שם, יט'). ננסה להבין את נפלאות ה"פלא" בנזיר שבתורה ובספור שמשון.

יונתן תרגם בתורה "איש או אשה כי יפליא לנדר - ארי יפרש לנדר ..." ובעקבותיו רש"י: "יפרש ... אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפרש מן היין". ההפלאה רומזת איפוא על הנזירות שמהותה פרישות. גם בספור שמשון מתרגם יונתן פלא - לשון פרישות: "והוא פלאי - והוא מפרש" "ומפליא לעשות - ומפרש למעבד". אך כאן פירש רש"י: "והוא פלאי - מכוסה. תמיד הוא משתנה ואין ידוע למה משתנה היום". והרד"ק הסביר שלשון "פלאי - מפורש ומובדל מדעתך אותו". שמו של המלאך הוא פלאי - שאין בני אדם מסוגלים להבינו, וגם מעשיו מופרשים מהבנת בני אדם - "המלאך עשה פלאים שהוריד אש על המזבח" (מלבי"ם).

לפי פרוש זה, הדמיון בין הנזיר במצוות התורה שמפליא לנדור, לבין המלאך בספור שמשון שהוא פלאי ומפליא לעשות, הוא דמיון חלקי ומצומצם. הנזיר מפליא לנדור כי הוא פורש מיין. והמלאך, והנסים שהוא עושה, מופרשים מהבנת השכל האנושי, ויש הפרש גדול בין שתי הפרישויות. אבל במדרש רבה יש רמז לכך שההשוואה בין ההפלאה בפרשה ובהפטרה היא כוללת ומושלמת. וכך נאמר במדרש: "והוא פלאי – שם שמו של המלאך פלאי לפי שליחותו. הוא בא להזיר את שמשון, כמו שנאמר כי נזיר אלוקים יהיה הנער לכך קרא את שמו פלאי כענין שנאמר 'איש או אשה כי יפליא'. אתה מוצא שרמז בפרשה זו לנזירות שמשון ללמדך שאין לך דבר שכתוב בנביאים וכתובים שלא רמז משה בתורה ..." (במדבר רבה י', יח'). מהו איפוא הפלא המשותף בין הנזיר שבתורה למלאכו של שמשון?

כידוע, קבלת הנזירות נעשית ע"י דבור, ויתכן שעובדה זו היא המכתירה את הנזירות כפלא. יסוד הדברים בהסבר המהר"ל את כוח הדבור: "כי הפה הוא עיקר האדם, כי הדבור עצמו אין ספק כיון שהוא ע"י תנועה, הוא פועל גשמי, אבל הוא ע"י שכל שיודע לצרף הדבור ... וכן תרגם אונקלוס 'ויהי האדם לנפש חיה' (בראשית ב', ז') 'והוה לרוח חיה ממלא' כי האדם צורתו חבור הנשמה השכלית והגוף ביחד, ודבר זה הוא עצמו כוח המדבר, שהוא נשמה עם הגוף" (גבורות ה' פרק כ"ח), {ושם הסביר על פי זה את עניין משה שהיה כבד פה, ואת סטירת המלאך על פה העובר בצאתו לעולם}.

כוח הדבור שהוא החבור בין הגשמי והרוחני נקרא גם פלא. כך הגדיר הרמ"א על ברכת אשר יצר המסתיימת במילים "רופא כל בשר ומפליא לעשות" - "שקושר דבר רוחני בדבר גשמי" (רמ"א, או"ח ו') והעיר הרב הוטנר שהמילים ומפליא לעשות הם המחברות בין ברכת התודה לה' על הגוף הגשמי [אשר יצר את האדם נקבים נקבים ...] לבין ברכת התודה על הנשמה הרוחנית [אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא].

איש כי יפליא לנדור מציין איפוא את יכולתו של האדם באמצעות כוח הדבור להחיל על חפץ גשמי חלות של קדושה {במקרה של נדר או שבועה} וגם להפוך את גופו הגשמי לגוף מקודש (במקרה של נזיר).

אשר על כך לא מצא הרמב"ם שם מתאים לכלל ההלכות המביעות את יכולת האדם לקדש ולהקדיש דברים בהבל פיו אלא את השם - הפלאה! - "איש כי יפליא".

משימתו של שמשון היתה לרדת לטומאת ערלי הפלשתים, ולשבות משם את ניצוצות הקדושה. אשר על כן ניתן לו כח הנזירות - הוא הכח של קדוש הדברים החומריים. ועל כן שמו של המלאך שנשלח אל הוריו הוא "פלאי" רומז לכוחות שנתנו לשמשון לעמוד במשימה קשה זו. כאשר גדי העיזים עולה השמימה באש היורדת ממרומים ויחד עמו עולה בלהב - להבת הקודש, גם המלאך הפלאי עצמו וההתמודדות הקשה שלו, עליותיו ונפילותיו - באתגר הפלא של חבור הגשמי לרוחני.