אחד החוטאים הכי בזויים שבתורה הוא הבן סורר ומורה. הבן הזה כמעט לא חי ימי גדלות, וכבר הגיע למצב שאביו ואמו מביאים אותו לבית דין, ושם הוא מקבל את משפטו למות. ולא זו בלבד, אלא חטאו חמור עד כדי כך שמיתתו נעשית בפומבי, במעמד כל ישראל, כדי שכולם "ישמעו ויראו" ולא יהיו כמוהו. ובכל זאת, מעולם לא מפורש בתורה מה בדיוק הוא החטא של הבן הרשע הזה. שני רמזים ניתנים בפסוקים, אבל, כשלעצמם, קשה ללמוד מהם פשע גדול כל כך. במקום אחד כתוב ש"איננו שומע בקול אביו ובקול אמו." ואף שיש בזה מידה בלתי מהוגנת, קשה לראות בזה חטא שחייב בעבורו מיתה. כתוב שני מתאר את הבן סורר ומורה כ"זולל וסובא." מפרש רש"י (כ"א:י"ח) על פי הפסוק בספר משלי דהכוונה כאן למי שאוכל הרבה בשר ושותה הרבה יין. ואף על זה קשה דאף שאכילה גסה בוודאי היא מידה מגונה, לכאורה אין בזה חטא המגיע לרמת חיוב מיתה. ואם כן, פרשה זו אומרת דרשני מה פשעו ומה חטאתו של הבן סורר ומורה?

כותב הרמב"ן (כ"א:י"ח) על פי התיאורים הנ"ל של הבן סורר ומורה דשני חטאות חטא. בלשון הרמב"ן: "האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם. והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו קדושים תהיו." ומפרש הרמב"ן שחטאים אלו אין בהם חומר שראוי להרגו בעבורם, אבל ממיתים את הבן סורר ומורה כדי "ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים." והנה דבריו צריכים ביאור. אם אין חטאו גדול כל כך, ומטעם זה אין ראוי להרגו, למה על חטא זה דווקא דואגים שלא ילמדו אחרים ממעשיו עד שמוכרחים אנו להרוג את הבן סורר ומורה?

כדי לפרש את דברי הרמב"ן, אולי ניתן לעיין יותר בחטא השני שהזכיר הרמב"ן, שהוא זה שעבר על מצוות קדושים תהיו. מצוה זו מבוארת על ידי הרמב"ן באורך במקום אחר (ויקרא, י"ט:א'). שם מסביר הרמב"ן ש"קדושים תהיו" אינו מצוה לעשות מעשה מסויים או למנוע מאיזו עבירה, אלא הרי היא מצוה כללית שלא להיות שטוף בהנאת דברים המותרים. הרי אף שאסרה תורה הרבה דברים בתחומי מאכלות אסורה, ועריות, ושאר הנאות הגוף מכל מקום השאירה תורה הרבה הנאות בהיתירן. ובאשר הדבר כן, יכול בעל תאווה למצוא מקום להיות שטוף בתאוותיו, ולהרבות בהן יותר מן הראוי. ובאופן זה, אף שאינו עובר על עבירה מסויימת, וכל תאוותיו שעוסק בהן הרי הן מותרות, מכל מקום אינו חי ברוח התורה. במילים של הרמב"ן, "ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו וידבר ברצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה." ועל זה באה מצוות קדושים תהיו להזהירנו מזה, וללמדנו שאף במה שמותר עלינו לחיות חיים של קדושה.

מדברי הרמב"ן למדים שיתכן מקרה שאדם מקיים את כל מצוות התורה, ולמרות כן אינו חי ברוח של תורה. אף שאין בו עבירות מסויימות ואי אפשר לתפסו בהנהגה אסורה, מכל מקום גישתו הכללית וצורת חיים שלו מתנגדים לרוח התורה. ואף יש מקום לומר שצורת חיים כזאת גרועה ממי שלפעמים עובר עבירות מסויימות, אבל חי על פי רוח התורה. הרי מי שעובר עבירות אף שאין חיים שלו שלימים, מכל מקום חי באופן כללי על פי ערכי התורה, ואין פגם בגישתו הכללית לחיים. וגם אפשר בקלות שיכיר את חטאותיו וישוב בתשובה. מה שאין כן נבל ברשות התורה שגישתו הכללית לחיים מתנגדת לרוח התורה, ואף קשה שישוב בתשובה בגלל שאין בו חטאים מסויימים המוכרים לו בקלות. ואולי אם כן מובן מה שהחמירה תורה מאד בבן סורר ומורה עד שגזרה עליו מיתה. בן סורר ומורה איננו בן אדם שעובר עבירות או שמבטל מצוות. אדרבה, הוא מתנהל את כל חייו על פי הלכה. אבל בזה בדיוק נמצאת הסכנה. בן סורר ומורה נראה כצדיק, אבל באמת גישתו הכללית לחיים מתנגדת לרוח התורה. נכון שאינו עובר איסורים, אבל הרי הוא נבל ברשות התורה. ובן אדם כזה עלול להכשיל רבים, ולכן גזרה התורה שחייבים להרוג את הבן סורר ומורה.

ובאמת מצינו בעוד מקומות שגזרה תורה מיתה על אותם שאף שאינם עוברים עבירות, מכל מקום צורת חיים הכללית שלהם מתנגדת לרוח התורה. בס' בראשית לומדים על סדום שנהפכה בחטאתה. ובכמה מקומות, בין בתנ"ך בין בדברי חז"ל, מוצאים את סדום כסמל של מדינה המושחתת ביותר. אבל, כשמעיינים בעצם החטא של סדום שבעבורה נשמדה, מוצאים אנו נקודה מעניינת. כתוב במשנה במסכת אבות (ה':ט'), "ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית, ויש אומרים מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך חסיד. שלך שלי ושלי שלי רשע." משנה זאת לכאורה מפתיעה. מאיזה טעם מכונה מידת "שלי שלי ושלך שלך" "מדת סדום?" הלא מדת סדום היתה מדה מושחתת עד מאד, מה שאין כן שלי שלי ושלך שלך שאף שאין בה מעלה טובה ועשיית חסד, מכל מקום אין בה חטא ועון? נראה לפרש על פי הנ"ל. גודל חטאת סדום לא היה בזה שעברו על איזו עבירה מסויימת. אדרבה, בסדום לא עברו על עבירות כלל. שמרו את כל הדינים בדיוק כפי איך שאמורים להיות שמורים - שלי שלי ושלך שלך. חטאתם היה בזה שמאחורי קיום אותם דינים היו חיים מושחתים וחוסר מוסריים שהתנגדו לגמרי לרוח התורה. וכך כתוב בספר יחזקאל (ט"ז:מ"ט), "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה." עון סדום לא היה בזה שהם עינו אנשים או שעברו על איזו עבירה. עשו את הכל כהוגן, אבל "ויד עני ואביון לא החזיקה." לא חיו חיים מוסריים אשר בהם היו אמורים להכיר שאף שמצד הדין "שלי שלי ושלך שלך" מכל מקום דורשים חיים יותר מזה. מדינה כזאת גזרה עליה הקב"ה כליון כמו שגזרה כן על הבן סורר ומורה.

וגם במקום שלישי מצינו כיסוד הזה. אומרת הגמרא במסכת בבא מציעא (ל:), "דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו. אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין." הרי ירושלים בשעת החורבן לא מצאו בה עון מסויים, ולא ביטלו מצוות מסויימות. דנו את הכל על פי דין תורה. אבל חטאם היה בזה שלא עבדו לפנים משורת הדין. מי שחי על פי רוח התורה ועם ערכי התורה מכיר שלפעמים נדרש ללכת לפנים משורת הדין ולעזור לזולת. ומי שאינו מכיר את זה, אף שכל חייו צמודים לדין תורה, חי באופן שמתנגד לגמרי לרוח התורה. ואולי על פי זה מובנים היטב את דברי הנביא ישעיה בתיאורו את עם ישראל בשעת החורבן שאמר (ישעיה, א':י'), "שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלקינו עם עמורה." ולכאורה הדברים קשים, שאף שעם ישראל בשעת החורבן ירדו למדרגה נמוכה עד מאד, מכל מקום קשה להאמין שירדו לאותו עומק של סדום ועמורה. ואולי יש לפרש על פי המשך הפסוקים (שם:י"א - ט"ו): "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי חדש ושבת קרוא מקרא לא אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאיתי נשוא. ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו." פה מתוארות הרבה מצוות שעשו עם ישראל ואף על פי כן לא רצה הקב"ה את מצוותם. ואולי הסיבה לזה היתה בגלל שאף שדקדקו ישראל בשמירת המצוות - הביאו קרבנות, שמרו את השבת, ומועדים, וראשי חדשים, והתפללו ונשאו כפים, וכו' - מכל מקום צורת חיים הכללית שלהם היתה בניגוד לרוח התורה, ומצוות כאלה לא קיבלן הקב"ה. ובמובן זה היו כסדום ועמורה אשר לא היה בהם חטא מסויים, ואדרבה שמרו את כל הדינים שחייבים בהם, אבל לא שאבו את רוח התורה ולא הלכו לפנים משורת הדין.