בפרשתנו עם ישראל נצטווה לעשות כרובים  (כה, יח – כא):

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:

בגמרא בבא בתרא (צט, א) נחלקו אמוראים  כיצד הכרובים היו עומדים; שכן בפסוקים דלעיל נתבאר שהיו עומדים פני האחד אל חבירו, ואילו בדברי הימים ב' נאמר- (ג,יג) 'כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים הָאֵלֶּה פֹּרְשִׂים אַמּוֹת עֶשְׂרִים וְהֵם עֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת':

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמ"ד ופניהם לבית, הא כתיב: ופניהם איש אל אחיו! דמצדדי אצדודי

אם כן מבואר בגמרא (לשיטה אחת)  כי הכרובים מעידים על מצבם של ישראל: כאשר ישראל עושים רצונו של מקום פני הכרובים איש אל אחיו, וכשאין עושין רצונו - פניהם אל הבית.

רבים התלבטו במטרת הצווי להכניס כרובים לתוך המקדש. המשך חכמה (שמות לט,ב) מפרש שמטרת הכרובים הייתה לאפשר לעם ישראל לדעת אם הקב"ה מרוצה (כביכול) ממעשיהם או לסירוגין כועס עליהם:

והכרובים אין להם עבודה ושום מחשבה ועניין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונם של מקום בזמן שפניהם איש אל אחיו.

אך לאור זה כמה מפתיעים דברי חז"ל בגמרא ביומא (נד, ב) שמספרים לנו מה היה מצב הכרובים ביום כניסת הגויים להיכל:

אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה

עולה כי בעת החורבן, שלכאורה הוא העת שאין עושין רצונו של מקום, אומר לנו ר"ל שלא רק שפני הכרובים היו איש אל אחיו, אלא אף היו מעורין זה בזה! הריטב"א התייחס לכך, ויישב:

והנכון כמו שפי' הרא"ם ז"ל דהני נמי בנס היו מעורין עכשיו, אלא שנעשה נס לרעה כדי לגלות ערותן.

ייתכן לתרץ בצורה אחרת , שכאשר הקב"ה מעניש את בניו אין הוא עושה זאת מתוך כעס וחרון-אף אלא מתוך אהבה וקרבה, ולפיכך אף שלא עשו רצונו של מקום הרי שבאותו היום התגלה עומק האהבה בין הקב"ה לעם ישראל, ונחשב הדבר כמו שעושין רצונו של מקום, ונסביר זאת בשלושה דרכים:

ראשית, יש בחורבן עצמו רמז לעומק האהבה; כי אם כל כך הצלחנו להכעיס את בוראנו, עד שבאה עלינו הצרה הזו, זה אומר שהמעשים שאנו עושים לטובה או לרעה מגיעים עד עמקי עמקים. לבורא אכפת מאיתנו כל כך: כביכול הכאבנו לו כל כך במעשינו עד שהביא עלינו את החורבן הזה. חורבן על כל משמעותו השלילית, מבטא גם יחס של ה' כלפינו, והוא הביטוי העמוק ביותר לקשר, לשייכות, לכאב ולחיבור. אם היינו נענשים בהתעלמות או ניתוק יחסים בינינו לבין ה' (בדומה לטענת הנצרות) זו הייתה מכה משמעותית הרבה יותר, אבל מעומק החורבן למדים על עומק הקשר.

אם כן, כלפי חוץ רואים חורבן, אבל אם מתבוננים היטב שומעים בת קול של אהבה גדולה, שבה הקב"ה לא מוכן לוותר עלינו, ולכן פונה לטפל בנו במערכת הנקראת חורבן.

שנית, בשעה קשה כזו של חורבן יש גם נחמה: הקב"ה בחר בנו ומוכן להחריב את ביתו ולא אותנו, בתוך החורבן מסתתרת אמירה שהוא אוהב אותנו יותר מאשר את ביתו.

וכך אומר המדרש (איכה רבה ד, יד):

'מזמור לאסף א-להים באו גוים בנחלתך' לא היה צריך לומר אלא 'בכי לאסף', 'נהי לאסף', 'קינה לאסף', ומה אומר 'מזמור לאסף'? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיירה וציירה  ויצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים,  ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל.

המדרש אומר, חורבן הבית הינו עונש קשה מאוד, שגרם להרבה תופעות לוואי שליליות; אך המדרש מלמד את הדרך הנכונה להסתכל על הרע. גם ממנו ניתן להפיק את הטוב, עד כדי כך שאפשר אפילו על חורבן הבית לאמר שירה: 'מזמור לאסף'.

בדרך שלישית ננסה לבאר ע"פ המדרש (איכה רבה פרשה ה). הנביא  ירמיהו מסיים את מגילת איכה-

'הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד'

וכבר תמהו מדוע לא לסיים בדבר טוב, אך אם נתבונן במדרש נראה שטובה גנוזה  כאן:

אמר רבי שמעון בן לקיש אם מאיסה היא לית סבר (אין תקוה), ואם קציפה היא אית סבר (יש תקוה), דכל מאן דכעיס סופיה לאיתרציא.

ישנם שני סוגי עונשים: יש עונש שהוא ממידת התיעוב והמיאוס, המבטא הרחקה מעל פני ה', אך יש עונש שהוא בא לרפא ולתקן. הסוג השני נובע דוקא מתוך קרבה - מתוך האכפתיות והרצון לחינוך והדרכת הנענש.

יש טובה גנוזה בחורבן בית המקדש, כי הוא בא מאת ה' כדי "לפנות את השטח" מהערכים השליליים, ולבנות את בית המקדש השלישי, הנצחי. בכל סתירה של הקב"ה יש את הפן של "סותר על מנת לבנות" – סתירה המאפשרת בנין טוב יותר מהקודם. בלשון החסידות, בתשעה באב מגיעים אל נקודת אין, שמכוחה מגיע היש החדש, שאינו יכול להופיע כל עוד נמצא היש הישן.

זהו עומק הנהגתו של ר"ע שצחק בעת החורבן (מכות כד, א) כי הוא הבין שכאן מתחיל תהליך הגאולה השלמה: חייבים להחריב כדי לבנות; נבואת אוריה חייבת להתקיים כדי שנבואת זכריה תופיע.

ונלמד מכאן שגם ברגעים הקשים של העם ואפילו של אדם אחד, עלינו להתחזק בעומק אהבת ה' אותנו, ולדעת שגם כאשר יש קצף הרי יש תקוה: הקב"ה מעוניין בקרבת בניו, ומעניש אותם כאב המכה את בנו מתוך אהבה וחמלה; ולכל מכה ומכה יש את הרפואה בתכליתה, שתוביל את האדם ואת עם ישראל כולו להיות במקום טהור ומרומם יותר משהיה