יעקב אבינו שרוי במתח. עשרים שנה לאחר שנמלט בהוראת הוריו מזעמו של עשיו המתכנן להורגו, הוא שב לארץ ישראל, אל מקומו של עשיו אחיו. כיצד מתכונן יעקב למפגש זה?

התשובה הראשונה הקופצת לראשנו היא: 'דורון, תפילה ומלחמה'. אלא שתשובה זו נכונה באופן חלקי ביותר, משום שלמעשה לא כך התכונן יעקב בתחילה. יעקב אבינו שולח מסר לעשיו, ורק כאשר חזרו אליו השליחים ששלח, עם הבשורה שעשיו הולך לקראתו עם ארבע מאות איש, פנה יעקב לג' ההכנות הללו.

הבה ונתבונן בנסיון ההכנה הראשון של יעקב, במסר שהוא שולח לעשיו בפי מלאכיו: "כה אמר עבדך יעקב: עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה, ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך".

ויש לשאול, מה פשרו של מסר זה? מדוע יתרגש עשיו לשמוע שיעקב התאחר עד עתה בבית לבן ושהשיג רכוש? מדוע דברים אלו אמורים להפיס דעתו של עשיו, ומדוע סבור יעקב שע"י מסר זה יזכה "למצוא חן" בעיני עשיו?

נעיין נא בדברי רש"י בביאורו לפסוק זה, וזו לשונו:

גרתי - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים: ויהי לי שור וחמור - אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ:

ויש להבין, בשלמא הטענה ש'לא נתקיימו בי הברכות' ניתן להבין כיצד היא אמורה לפייס את עשיו. אך מה פשר הדרשה "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", מדוע סבור יעקב שמסר שכזה יגרום לעשיו להינחם על קנאתו? ועוד, קשה, שהדרש נראה כה רחוק מפשוטו של מקרא.

ואכן, בעל הכלי יקר התקשה בדברי רש"י הללו מטעמים נוספים:

ושני פירושים אלו סותרים זה את זה, שאם אמר לו 'לא נעשיתי שר' אם כן בא לפניו בהכנעה, ואם אמר לו 'תרי"ג מצוות שמרתי' משמע אדרבא ששלח לו שאינו ירא ממנו, מצד ששמר תרי"ג מצוות ואינו בכלל והיה כאשר תריד ופרקת עולו. וקשה עוד, למה קראו אדוני ואת עצמו עבד, ויתר עניני הכנעה שעשה לו, ועוד תימה על לשון הכתוב שיאמר תרי"ג בלשון גרתי:

מכח קושיות אלו כתב בעל הכלי יקר להציע הצעה מחודשת:

על כן לבי אומר ששני פירושים אלו מראה שניהם כאחד אמת, לא כמו שפירש רש"י דבר אחר, משמע שכל אחד פירוש בפני עצמו. וזה ביאור הענין שיעקב שלח לו לאמר עם לבן גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, לומר לו שהברכות לא נתקיימו בו, ולא בא להכחיש את אביו ולעשות ברכותיו פלסתר חלילה, אלא כך אמר שכשברך אותי אבי היה סבור שאני עשו ועל דעת זה ברכני, והרמאות אשר עשיתי לא הועילה לי, כי לא יחרוך רמיה צידו, אשר האכיל לאביו להשיג הברכות על ידה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו והולכים כל הברכות אחר דעת אבי, ובדעתו היה שיחולו על ראש עשו וכך יהיה. והמופת על זה, שהרי גר אנכי בארץ לא שר וחשוב. ואם תאמר לעולם יתקיימו בי הברכות, ומה שלא נעשיתי שר וחשוב עד היום הזה היינו לפי שלא קיימתי את התורה, כי כך הותנה בשעת קבלת הברכות על מנת אם אקיים תרי"ג מצוות שנאמר והיה כאשר תריד ופרקת עולו וגו', על זה אמר גרתי, הרי תרי"ג מצוות שמרתי ואף על פי כן לא נעשיתי שר וחשוב, אלא ודאי שלא אהנו מעשי, כי לא אהני לרמאי ברמאותו והברכות יחולו על ראש מי שנתכוון אליו יצחק בשעת אמירת הברכות. לפיכך אמר גרתי הכולל שניהם ענין גרות, וענין תרי"ג לומר לך שאף על פי שתרי"ג מצוות שמרתי מכל מקום גר אנכי בארץ, דאם לא כן למה אמר גרתי הוה ליה לומר עבדתי, שהרי באמת היה עבד ללבן ומורה ביותר על ההיפך מברכת הוי גביר לאחיך, אלא כדי להבין מן לשון גרתי אותיות תרי"ג. ואי לא מסתפינא מחברי הייתי מוחק דבר אחר מן פירוש רש"י כי באמת שני הפשטים צריכין זה לזה:

אמנם נראה שיש מקום להסביר כי מלבד הרובד הפשוט של דברי הפיוס, יעקב טומן בדבריו מסר נוסף לעשיו. יעקב חושש פן יטען עשיו לעומתו שאין לו עוד חלק ונחלה בבית אביהם, שהרי נטש את מחנה יצחק ואת ארצו והלך למשך עשרות שנים לגור בארץ נכריה בבית לבן הארמי. מעתה אין לך עוד טענה על ירושת ברכת אברהם ויצחק. רק אני, שנותרתי דבק בבית אבא, רשאי להמשיך את דרכו.

כנגד זאת אומר יעקב לעשיו – לא התנתקתי מעולם. במשך כל שנות שהותי אצל לבן, מחובר הייתי לארץ ישראל ולבית אבא, ועם לבן רק "גרתי" – הייתי כגר, כאיש זר ונכרי המתגורר זמנית,  אף על פי שלא התבודדתי אלא עסקתי בענייני העולם וצברתי נכסים. והראיה הגדולה לדבר זה: שתרי"ג מצוות שמרתי. אין שום אפשרות להיות מצוי בבית לבן עשרים שנה ולהמשיך בקיום המצוות, אם אין הלב נטוע ומחובר עדיין עמוק בשורשיו בארץ החיים.

עוד ניתן לומר, בהקדם שאלה נוספת: מדוע סבור עשיו שהוא זכאי וראוי להמשיך את יצחק, וכי אין הוא רואה את ההפרש הגדול בינו לבין יעקב בארחות חייהם?

התשובה לכך היא שעשיו טוען שאין לו חכמה להיות איש תם וצדיק כל עוד אתה "יושב אהלים". תפקידו של עם ה' לפםעול בקרב החיים עצמם. יעקב איש תם, רק מפני שהוא יושב אוהלים. אך לו היה יוצא לעסוק בענייני העולם כעשיו, לא היה נראה שונה ממנו.

טענה זו בא כעת יעקב לסתור, באמרו: הנה הראיה המוחשית. עם לבן גרתי, שנה שנה, עסקתי בענייני העולם ווצברתי מקנה ונכסים, ואף על פי כן רק גר הייתי בארצו ואורחותיו, לא למדתי ממעשיו הרעים ונותרתי כפי שהייתי, 'תרי"ג מצוות שמרתי".

בדרך זו יש לבאר מדרש פליאה נוסף הדורש את דבריו של יעקב (בראשית רבה, וישלח פרשה עה):

שור, זה יוסף שנאמר (דברים לג): "בכור שורו הדר לו". חמור, זה יששכר דכתיב (בראשית מט): "יששכר חמור גרם"... וצאן, אלו ישראל שנאמר (יחזקאל לד): "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם". ועבד, זה דוד שנאמר (תהלים קטז): "אני עבדך בן אמתך". ושפחה, זו אביגיל שנאמר (שמואל א כה): "הנה אמתך לשפחה".

נראה שהדבר בו נתייחדו החמישה הללו – שלא הושפעו מסביבתם הרעה. גם כשהסביבה צעקה ומשכה לצד השלילי – לא איבדו את עמוד השדרה הערכי והרוחני ודבקו בדרכם. כך יוסף במצרים, כך דוד בקרב הפלשתים תקופה ארוכה (אחרי ש-"גרשוני מהסתפח בנחלת ה'". ואולי גם בהמשך דרכו, כמלך מול מלכי האומות – "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש"), כך ישראל באומות, כך אביגיל בבית נבל, וכך יששכר – 'וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה – ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד'. יעקב רכש והטמיע בזרעו כח נשגב זה, לשמור על ערכיהם ועקרונותיהם הרוחניים, ולא להיכנע לסביבתם הלא טובה.