כאשר הקב"ה מצוה את משה לצאת להילחם במדין, נאמר בפסוק: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תיאסף אל עמך". דרשו על כך חז"ל במדרש: "רבי יהודה אומר: אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי, שאמר לו הקב"ה נקום ואחר תיאסף, תלה הכתוב מיתתו במדין, אלא להודיעך שבחו של משה. אמר: בשביל שאני אחיה יעכב נקמת ישראל? מיד וידבר משה אל העם לאמור החלצו מאיתכם אנשים לצבא".

דברים אלו הובאו ברש"י, והוסיף רש"י: "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא התאחר". לא רק שמשה רבינו מזדרז לקיים דבר ה' ולא מעכב, אלא עושה זאת בשמחה, למרות שיש לו נגיעה אישית ואינטרס אישי לעכב את ביצוע המלחמה.

הנהגתו זאת של משה רבינו היא דוגמא ומופת לכל היוצאים למלחמה למען הרבות קידוש השם בעולם, שצריכים לצאת מהמסגרת הפרטית שלהם ולבטל את כל נגיעותיהם האישיות, כדי להתמסר למען הכלל והציבור.

ונרמז הדבר במה שציוה משה את העם: "החלצו מאיתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין". ופירש בשפת אמת, שאנשי המלחמה צריכים לחלוץ מעצמם את כל הנגיעות האישיות, ולהיחלץ מתוך הענינים הפרטיים כדי להתמסר למען הכלל והמטרה העליונה שבמצות המלחמה. משה רבינו באמרו להם החלצו מאיתכם ביטל מהם כל הנגיעות ובזה הם נמשכו אחרי דרכו של משה.

וכך גם אמר משה בהמשך לבני גד ובני ראובן: "אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה', ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשובו, והייתם נקיים מה' ומישראל". באמת, לבני גד וראובן היה אינטרס פרטי לעזור לאחיהם במלחמה, והאינטרס היה כדי לזכות בנחלת עבר הירדן. על כן מלמד אותם משה רבינו שלא יצאו למלחמה מתוך החשבון של הרווח הפרטי שלהם, אלא יעשו מלחמה למען שמו ית' ולמען כלל ישראל, ובזה הם יהיו נקיים מה' ומישראל. זה יהיה הביטחון שהם גם ינצחו, בהיותם מתמסרים למען ה' ולמען ישראל ולא למען טובתם הפרטית. על כן הוא קורא להם חלוצים, שיחלצו לפני ה' למלחמה, שיחלצו ממסגרותיהם הפרטיות לטובת הציבור והכלל.

הוא מה שכותב הרמב"ם בהל' מלכים: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלפניו ויפנה מכל דבר למלחמה".

וכך כתב הרב קוק זצ"ל: " בבוא תור האומה לעבוד לטובת האומה בכללה, אז כשרגא בטיהרא תיבטל אהבת המשפחה לבל תחלל את עוז אהבת האומה. היציאה למלחמה לא היתה על פי חשבון של הצלחת הפרט, שחשב שכשישוב מהמלחמה יהיה מוצלח ומאושר. לא, הוא צייר בעצמו כאילו התיאש מן החיים הפרטיים. על כן כותב הוא גט כריתות לאשתו, לייאש את לבבו בכל האפשר מהקשר המשפחתי ומהרעיון הפרטי התלוי בו, בהיותו דורך מהלך של רעיון יותר כללי עליון, מהלך עבודת הקודש של העם כולו".