מעשי קנאות מובהקים נעשו ע"י שני אישים  ידועים  בתנ"ך, עליהם נקרא השבת בפרשה ובהפטרה: פנחס ואליהו.

מה יחס התורה  לקנאות? האם  היא רואה זאת באור חיובי?  בהתבוננות בקנאותו פנחס, נוכל לעמוד על אופיה של הקנאות החיובית והשלילית.

מעשהו של פנחס מעורר שאלות ותמיהות-

1. 'הבועל ארמית קנאין פוגעין בו'  זו הלכה למשה מסיני. אולם חז"ל אמרו לנו שזו הלכה ואין מורין כן (סנהדרין פ"ב ע"א). ויש להקשות: אם זו הלכה, דהיינו מצוה חיובית המוטלת על כל מי שיכול לקיימה, מדוע אין מורין כן? ובירושלמי סנהדרין פ"ט נאמר שפינחס עשה זאת שלא ברצון חכמים.  כלומר, הדבר הוא בניגוד להלכה לכאורה.

מוסיפה הגמרא (שם ע"ב):

"ביקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמר להם: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן משיב חמה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, והרג נשיא שבט מישראל?! - בא הכתוב וייחסו: 'פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן' "

גם מלאכי השרת וגם השבטים  שללו את מעשהו של פינחס. מדוע אפוא הכתוב משבחו כל כך?

ב.    בגמרא סנהדרין פ"ב ע"א מסופר על זמרי:

'תפסה (לכזבי בת צור) בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכיה... וכתיב "וירא פינחס בן אלעזר". מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר-סיני, הבועל את כותית קנאין פוגעין בו? אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (=קורא האיגרת, הוא יהיה השליח לבצעה).

והדברים תמוהים: הייתכן שנתעלמה ממשה הלכה שהוא עצמו לימדה? וכשהחזיר לו פינחס את "אבידתו", מדוע לא קם משה וקיימה בעצמו?

בכדי להשיב על השאלות, ננסה להציג זווית חדשה על תכונת הקנאות. מושג "קנאות" מצטייר בדרך כלל בעיני הבריות ככעס המתפרץ בעקבות תופעה שאינה ראויה בעיני הקנאי, באופן שהקנאי אינו יכול להתאפק ומגיב באלימות. אך השקפה זו אינה מתארת את הקנאי הראוי.

הקנאי פועל אומנם מתוך רגש עז, אך קודם לכך עליו להפעיל את שכלו; הוא חייב להיות משוכנע שהוא פועל ללא נגיעות אישיות, ושכל כוונותיו לשם שמים. רק אם בדק את עצמו שהוא נקי מכל פניות זרות, רק לאחר שהוא משוכנע שהשעה צריכה לכך ואין כל דרך אחרת; רק כאשר הוא בטוח שאם היה כאן ביה"ד הגדול, היה מרשה לו לעשות את המעשה הקנאי - רק אז מותר לו לקנא ולהרוג את העבריין.

את טענת השבטים כלפי פינחס מפרש הרב קוק(משפט כהן קמג)  שמי שמוצָאו מגויים עובדי עבודה זרה, שהיו מן הסתם מושחתים במידותיהם, מופקרים באיסורי עריות ושפיכות דמים, יהא רשאי לשאת כתר קנאות?! דבר זה מעיד לדעתם כי קנאותו אינה אמיתית, אלא נובעת מיצריו האפלים. לכן בא הכתוב וייחסו לאהרן הכוהן, אוהב השלום ורודף השלום, המתון והרחמן. המעשה היה נגד טבעו, אלא שקינא לה', משום שראה שהשעה צריכה לכך.

כשזמרי תפסה לכזבי בת צור בבלוריתה, חשש משה מלהרוג את זמרי. נראה לפרש כי לא ידיעתה התיאורטית של ההלכה נתעלמה ממנו, אלא ניקר בו חשש שמידת הקנאה שלו איננה ראויה. משה, אף שידע את ההלכה, חשש שמא תגובתו נובעת מתוך כעסו על זמרי, ולא היה בטוח בעצמו שהוא נקי מכל פניה זרה.

על אף שהקנאי יכול אף להרוג, הלכה זו – הלכה ואין מורין כן. היא הלכה מיוחדת במינה, אשר חלה רק על מי שבטוח שלבו נקי וטהור. מה שנתעלמה ממשה היא ההכרעה, אם הוא ראוי לקיומה של הלכה זו.

מקורותיה הנפשיים של הקנאות אינן רוגז וקצף, כעס ועצבנות. אלו עלולים רק לשבש את התבונה והשפיות ולהזיק יותר מאשר להועיל. יש שמעשים לא שקולים שופכים נפט על הלהבה ומשיגים תוצאות הפוכות. אמנם יש בקנאות התרגשות והתלהבות; אולם אלו ראויים רק אם עברו את כור המבחן של השכל הצרוף, שבחן היטב גם את המניעים האישיים של הקנאי עצמו, וגם את ההשלכות של מעשיו על הציבור.

וכך כותב התורה תמימה (במדבר כה הערה לא) בהסבר הדרשה של חז"ל שפנחס עשה שלא ברצון חכמים:

כמה עמלו המפרשים לפרש דרשה זו בכלל, אבל האמת יש לפרש בדרך פשוט, דאמר בזה תני שלא ברצון חכמים, כלומר, זה  דקנאים פוגעין בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה, והסברא בזה י"ל, דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמתית לכבוד ה', א"כ אי אפשר לתת רשות לכל אדם שיהיה רשאי לפגוע באיש כזה, כי מי יודע אולי הוא עושה זה באיזו פניה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הוא הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין.

כשכר על מעשיו זכה פנחס בברית שלום. מסביר הנצי"ב, שכיון שביצע את מעשיו לשם שמים, יזכה לברכה שמעשה זה על אף שיש בו טבע אכזרי, לא ישפיע עליו לרעה:

בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, בירכו במידת השלום שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג את הנפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים - משום כך באה הברכה שתמיד יהיה בנחת ובמידת השלום.

הרב קוק(עולת ראיה) מסביר שזו הסיבה שדווקא שמואל הקטן תיקן את  ברכת המינים: בברכה זו אדם מקנא לה' ומבקש השמדת האויבים. שמואל הקטן שאמר בפרקי אבות 'בנפול אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך', דווקא הוא שכל ליבו מלא באהבה, הוא זה שיכול לתקן ברכה זו לשם שמים בלי פניות ונגיעות:

'כל הברכות של התפילה שהן מלאות חסד ואהבה ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה זו. אבל ברכה זו (למינים) שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תימצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת הנאה הטבעית אין בליבו כלל. על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה. ורק הוא אשר הסיר כל רגש של שנאה שלא תימצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי'

הואיל והקנאות הראויה  מצומצמת למקרים מאד חריגים אין היא דרך חיים, ייתכן שזה הקשר לבקשת משה בהמשך הפרשה  למנות איש על העדה, משה מתאר את המנהיג  כ- 'איש אשר רוח בו'- שיכול לעמוד כנגד רוחו של כל אחד ואחד- בתור דרך חיים המנהיג זקוק לאורך רוח ליכולת להכיל את העם ולשמור את מעשי הקנאות למקרים מאד חריגים כמו בפרשתנו.

לסיכום נאמר שהלכה של "קנאים פוגעים בו" היא ייחודית וחריגה, והיא תקפה רק במקרים חריגים. צריך שיהיו למקנא תכונות ייחודיות, קנאה אמתית לשם שמים בלבד, נטולת כל מניע אישי או אחר, ההלכה איננה מחייבת לקנא. היא אמנם מאפשרת את המעשה ומגבה אותו, אך רק לאחר ביצועו, ולאחר בדיקה שאכן המניע היה טהור לחלוטין.