מספרים על הרב מנחם מנדל מקוצק, שטרם פטירתו אסף אל מטתו את גדולי חסידיו, וכה אמר להם: "בניי, הייתי רוצה לבקש מכם שאחרי פטירתי לא תעשו שום מחלוקת אך יודע אני כי זוהי גזירה שאין הציבור יכול לעמודד בה. על כן, דבר אחד אני מבקש מכם, נא אל תעשו אחרי לכתי מחלוקת שהיא לשם שמים, מפני שמחלוקת שכזו סופה להתקיים...".

אמרה שנונה זו מקפלת בתוכה מוסר נוקב ואזהרה מפני מחלוקת פסולה הנתלית כביכול במניע אידיאלי, שסכנתה גדולה מסתם מחלוקת משום כח ההנעה הגדול שבהמתסרות לאידיאל, ומשום שאין לצדדים הניצים את נקיפות המצפון המסייעות להשקטת המחלוקת.

אלא שאמרה זו מקפלת בתוכה גם קושיא גדולה. שהרי דברים אלו נשענים על דברי המשנה במסכת אבות (ה, יז):

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

ונשאלת השאלה, מהו השבח הגדול בכך שמחלוקת שהיא לשם שמים' סופה להתקיים'? ומה באמת הכוונה בכך שבניגוד למחלוקת שאינה לשם שמים מחלוקת זו 'סופה להתקיים'?

המפרש הגדול, הר"ע מברטנורא הציע ב' ביאורים למשנה זו, וזו לשונו:

כלומר שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדין, כמחלוקת הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל. אבל קורח ועדתו אבדו.

ואני שמעתי, פירוש סופה, תכליתה והמבוקש מענינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתברר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך:

ואכן שני פירושיו נאים ומתוקים, אלא שאת שניהם קשה ליישב בלשון המשנה, ממנה משמע שהמחלוקת סופה להתקיים, ולא החולקים או תכליתם.