בפרשתנו אנחנו קוראים על אנשים שהיו טמאים ולא יכלו לעשות הפסח וכעת  הם מבקשים להשלים את קרבן הפסח-

 'וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:  וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם' (במדבר ט)

ולכאורה תמוהה בקשתם  שהרי התורה אמרה שהטמא לא יכול להקריב את קרבנו ומה להם לבוא להלין על כך-

וכך שואל האור החיים  בפירושו (ט,ז)-

'צריך לדעת טענת האנשים במאמר למה נגרע, הלא טעמם בפיהם יענו אנחנו טמאים, ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה',

ועוד שאלה שנשאלת כאן הרי לא מצאנו דוגמא לזה בשאר החגים  שכן אדם שלא הצליח להקריב את קרבן הרגל בסוכות או בשבועות אין לו הזדמנות שניה ומדוע דווקא כאן בחג הפסח  התחדשה ההלכה של פסח שני ?

 ניתן   להציע שני תירוצים לשאלות אלו –

כידוע שתי המצוות היחידות שעל ביטולם יש עונש כרת הן פסח ומילה.

'וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר'(בראשית יז, יד)

'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא' (במדבר ט, יד).

מדוע דווקא במצוות  אלו- ניתן להבין את העונש הכבד  בביטול מצות  המילה  שכן היא האות שיהודי עושה לבנו ובכך מבטא את רצונו להיות יהודי להיות קשור בברית עם עם ישראל ועם הקב"ה , אדם שלא מל הרי הוא מוציא עצמו מהברית הוא כביכול מביע את רצונו לא להיות חלק מקהל ישראל  ולכן מובן שהוא לא ראוי להיכנס בקהל על כן 'ונכרתה הנפש ההיא'  אך מדוע גם בקרבן פסח הדין כך?

אלא שקורבן הפסח הוא קורבן מיוחד, מצד אחד קורבן יחיד שכן כל אחד נמנה על השה  ומצד שני, כמו שמופיע בהלכה, יש לו דינים של קורבן ציבור. הוא דוחה שבת, ודוחה טומאה כמו קורבן ציבור, מה משמעותו של קורבן זה?

קרבן הפסח הינו האקט הראשון שביצענו כעם וממילא משמעות הפסח הינה הצהרת אמונים לעם ישראל ולתורתו, לנצח ישראל, לחזון ולחלום. לעשות את הפסח משמעו להיות חלק מהעם, ומי שהחמיץ את הפסח הופך להיות דחוי ומרוחק. לכן, דווקא בחג הפסח באו אנשים ורצו הזדמנות שניה ודווקא בחג זה ניתן להם הזדמנות  נוספת להקריב שכן הוא כעין 'חג העצמאות' חג שבו כל יחיד מביע את רצונו להשתייך לכלל כל שנה מחדש.

וכך אומר המדרש בשיר השירים-

'אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הרפו ממעשיכם הרעים ועשו תשובה כהרף עין ודעו כי אנכי אלהים, ..בשתי מצות בדם הפסח ובדם המילה זהו שכתוב (יחזקאל ט"ז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, זה דם הפסח, ואומר לך בדמיך חיי, זה דם המילה'.

וממילא מובנים דברי הרמב"ם הכותב (תשובה ג, יא) בדבר חשיבות הרגשת השותפות עם הכלל-

'הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא'.

דווקא בחג שמסמל את השותפות הגדולה של כל יחיד,  את הכניסה לברית, נתנה התורה הזדמנות שניה כדי שכל אחד יוכל להיכנס לברית עם ה' ועם עמו  בכל שנה מחדש.

הסבר אחר לעניין פסח שני  ניתן למצא בהמשך הפרשה, לאחר שהתורה מספרת על תחילת מסעם של בנ"י, ולפני פרשיית המתאוננים, ישנה פרשייה קצרה שמגודרת בשתי אותיות 'נ' הפוכים :

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ד' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ד' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (י, לה-לו).

הרמב"ן מביא את דברי הגמרא  בעניין הסימנים ההפוכים המפסיקים בין שתי פורענויות  אך תמה מה הפורענות הראשונה:

"ויהי בנסוע הארון - עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו. ולמה כתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, כדאיתא בכל כתבי הקדש . ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון. ולשון הגמרא שם, פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א), פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה

מתרץ הרמב"ן-

'אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות'

אלא שנשאלת השאלה  מה ראו חז"ל לקטרג על בני ישראל ולהוסיף להם חטא שלא מוזכר במפורש  בכתובים. התורה אומרת "ויסעו מהר ד'", כיצד ראו חז"ל בזה רמז לחטא? ועוד יש לשאול הרי כל נסיעתם על פי ה' אם כן מה התלונה עליהם שנסעו הרי נסעו בעקבות הענן? 

אלא שיש לבאר כך, הפסוק בקריעת ים סוף אומר "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר..."(שמות טו כב).

ואומר רש"י במקום:

" ויסע משה - הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר (שיר השירים א יא) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם:".

כעת אפשר להסביר, שמכך שלא נכתב בתורה הלשון שמופיעה לאחר קריעת ים סוף, הבינו חז"ל שבאמת לא הייתה כל התנגדות לנסיעה, וממילא מוכח שבני ישראל זלזלו בערך הנשגב של התורה.

כלומר, "כתינוק הבורח מבית הספר", אינו אומר בהכרח שהם נסעו בשמחה בתופים ובמחולות. עצם העובדה שלא התנגדו לנסיעה העידה על הרגשתם הפנימית, על זלזולם בתורה. הרצון של האדם והשאיפות שלו מעידות על המקום  הנפשי בו הוא נמצא.

הניגוד לבריחה מהר ה' ניתן למצא באנשים האלו שהיו טמאים ובכל זאת חיפשו להתחייב בקרבן םסח  וכך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק פסח שני ב)   על האנשים הללו-

"והנה האנשים שהיו טמאים לנפש אדם היו אנשים צדיקים או שהיו מישאל ואלצפן או שהיו נושאי ארונו של יוסף, והיו פטורין מן הדין מפסח ראשון מטעם עוסק במצוה ומה לחצם לקרב לפני מרע"ה בצוחה רבה למה נגרע וגו' ומה היה הגרעון מצדם? אך צעקתם היתה כי המה היו משתוקקים מאד לקיים מצות הקרבת הפסח בזמנו בתוך כלל ישראל, וע"ז הצר להם מאד שלא זכו לגשת לקודש בתוך כלל ישראל במועדו, וע"ז השיב להם מרע"ה עמדו ואשמעה וכמ"ש (ברכות כ"ו ע"ב) אין עמידה אלא לשון תפילה, היינו התפללו להשי"ת מעומק לבבכם ע"ז וע"י הצעקה והתשוקה שלכם תמשיכו דבר ה' אלי כמו שהמשיכו ישראל את התורה כולה בגודל תשוקתם, ועי"ז אשמע מה יצוה ה' לכם. וכן היה כי פעלו בתפילתם התחדשות הדין מהקרבת פסח שני המרמז כי יש תקוה לכל נפש מישראל אפילו לטמא ושהיה בדרך רחוקה '

לפי דבריו דווקא בפסח שני התחדשה הלכה זו בגלל ששם היה רצון הייתה תשוקה, היה השתוקקות לקיים מצות ה' מה שלא מצאנו בשאר מקומות ומכאן ילמד האדם עד כמה הרצון הוא יקר בעיני ה' עד שהוסיף להם פרשה חדשה בתורה מגודל תשוקתם.

וזהו עניינו של פסח שני, שאנו מזכירים אותו כל שנה, ללמדנו עד כמה גדולה כוחה של תשוקה, עד שיכולה ליצור פרשה חדשה, לדלג על כל המכשולים ולהתקרב לה'.. ואכן בגלל רצונם העז זכו לשכר כזה ולא להם לבדם אלא לכל הדורות יש ביד האנוס להשלים את קורבן פסח בזכותם כי אין הקב"ה בודק את האדם אלא לפי התשוקה והרצון כמו שכתוב ישמח לב  מבקשי ה'.