בפרשת תרומה מפורטים החומרים מהם יבנו  את המשכן, והחומרים מנויים לפי סדר חשיבותם 'זהב כסף נחושת תכלת וכו..'  אבל אנחנו מוצאים דבר מעט תמוה דווקא  'אבני השוהם ואבני המילואים' היקרים בערכם, מנויים שם  בסוף הרשימה אחרי העורות והשמנים, והדבר אומר דרשני  ולכאורה לפי סדר חשיבותם  היו צריכים להיות  מנויים בראש הרשימה ומדוע נדחקו לבסוף?

האור החיים מביא לשאלה זו שתי תשובות יסודיות, וראשית נסתכל  מי הביא את האבנים האלו, בפרשתנו מבואר כי 'הנשיאם הביאו את אבני השהם' אומנם מילת הנשיאים כתובה כאן בלי י', מדוע?

כתב על כך   ה'אור החיים' (שמות כה,ז)-

'ואולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו  שהקפיד ה' על זה וחסר אות אחת מהם והנשאם כתיב'

הנשיאים חיכו שהעם יביא את תרומתו ולאחר שהעם הביא את זהבו וכספו, הגיעו הנשיאים והביאו את האבנים החסרות הקב"ה הקפיד על זה הוריד אות משמם וכזכר לזה גם כתב את תרומתם באחרונה.

אבל לכאורה מה פגם יש בזה? הרי לכאורה זה דבר טוב . הם חיכו שהעם ייתן ולבסוף  כל מה שיחסר ישלימו הם ומה פגם בכך? נראה שבהנהגה  זו ישנם שני פגמים,  כותב הרב מנשה קליין בשו"ת  משנה הלכות(יא,קלב)-

'אף שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחסרון לפי שסמכו על הדבר הזה כי אולי היו ישראל מביאים האבנים ולא תשלם  כוונתם כי היו משלימין את הכל ולא יהיה לנשיאים חלק במצות המשכן'

לקח חשוב יש בזה,  על האדם להיות זריז ולא להישאר מאחור,  התעכבות  הנשיאים הייתה עלולה לגרום שלא יהיו חלק ממצוה גדולה זו, הזריזות של האדם,  הרצון  להיות בראש  מראה את היחס של האדם אל המצווה.

אך דבר נוסף יש בזה, ייתכן בעומק לבבם רצו הנשיאים שהעם לא יצליח להשלים את המלאכה כדי שיהיו הם משלימי העבודה כותב הרש"ר הירש (שמות לה) על כך דברים נפלאים-

'הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובצפייתם שתרומת העם לא תספיק ואז ייפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם וכו' לבגדי הכוהן הגדול. הפגם שנמצא במהלך מחשבה כזה – העמדת עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם, … הפגם הזה מרומז בכתיב "הנשאם" החסר. להיות נשיאי העם לא נתקיים בהם אז'

בעיניים שלנו, ההחלטה של הנשיאים להמתין עם תרומתם ולחכות לראות מה חסר אחרי התרומה של כולם, נתפסת כמעלה עצומה – הנה, הם דואגים ששום דבר לא יחסר והם לוקחים אחריות שיהיה את הכול. אולם בורא עולם, בוחן כליות, מעביר את החשבון שלהם תחת מיקרוסקופ שמיימי, והוא מגלה שבחשבון פה קיימת נגיעה קטנה של גאווה. ולכן התרומה שלהם מוזכרת בסוף פחות כוונה פחות לשם שמים.

 וזו הסיבה ,מסביר הכלי יקר, שנפחת משמם דווקא האות 'י' האות היחידה של שם ה' שהייתה בשמם, הקב"ה שוכן בעניו ובשפל הנשיאים לעומת זאת,  במעשה זה פעלו מתוך גאווה ולכן הקב"ה הוריד מהם את האות יוד משמו.

האור החיים מביא תשובה נוספת מדוע אבני השוהם כתובים בסוף הרשימה בפרשת תרומה-

'נראה על פי מה  שאמרו ביומא  שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו' אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס אשר על כרחו סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח'

הנשיאים בלשון הקודש הוא כינוי לעננים(נשיאים ורוח וגשם אין) לפי הגמרא העננים הורידו  את אבני השוהם, לעומת שאר החומרים שהיו רכוש העם והיה קשה להם להתנתק ממנו הרי שאת אבני השוהם קיבלו במתנה ללא שום מאמץ.

 דבר שמגיע ללא טורח ללא מאמץ חשיבותו מועטת יותר - אנחנו  בני האדם מסתכלים על תוצאה סופית

אך הקב"ה בוחן את המאמץ את היגיעה את ההשתדלות של האדם ולכן אבני השוהם נדחקו לסף הרשימה להראות שבעיני ה' העיקר אינו השווי או התוצאה הסופית אלא עצם היגיעה והמאמץ.

הגמרא בכתובות(סז.) מביאה  שנקדימון בן גוריון ירד מנכסיו כי לא עשה צדקה והגמרא שואלת וכי הוא לא עשה צדקה והרי בכל מקום שהלך כיבדו אותו העניים  והגמרא מתרצת שני תירוצים ששניהם הם בעצם שני תירוצי האור החיים לשאלתנו  ראשית הגמרא מתרצת נקדימון  עשה צדקה  אבל 'כדבעי למיעבד לא עבד' כלומר הוא יכל לעשות יותר לפי כוחו ומדרגתו  האדם נמדד לפי מאמץ שלו ונקדימון בן גוריון אף שפעל ועשה לא עשה מספיק כפי שמצופה ממנו ולכן הייתה תביעה עליו כי הקב"ה מחפש את עמל האדם.

ותשובה שניה אומרת הגמרא נקדימון אמנם עשה צדקה אבל  'לכבודו הוא דעבד' כלומר הוא עשה צדקה אבל בליבו כיוון לכבודו בעומק לבבו הייתה נגיעה של כבוד, ולכן מצוותו לא הייתה שלמה בדיוק כמו תירוצו  הראשון של האור החיים.

יהי רצון שנזכה לעבוד את ה' בעמל יגיעה ונכוון את כל מעשינו לשם שמים.