"רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל, ולתפלתם שעה, והשב את העבודה לדביר ביתך..."

עם ישראל מתפלל ומייחל לבניין בית המקדש ולהחזרת העבודה. הציווי למשכן תופס את רובו המוחלט של חמשת הפרשיות הבאות.

הרצון למקדש הוא חלק מרכזי בתפילה ובתפיסה הדתית שלנו, והוא חלק מרכזי בתהליך הגאולה.

הצורך הרוחני והגשמי במקדש הוא נרחב:

1. למעלה מרבע מהמצוות בתורה קשורות לבית המקדש ולעבודת הקרבנות. ובניית בית המקדש בעצמה היא מצוה מדאורייתא.


2. התפילות מתקבלות בזכות בית המקדש (ברכות לב: "ואמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי... ואמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים...").


3. הסנהדרין יושבת בלשכת הגזית שבבית המקדש (רש"י פרשת משפטים "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]").


4. הברכה מצויה בזמן שבית המקדש קיים (סוטה מח. "משחרב בהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו' רשב"ג אומר העיד ר' יהושע מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות").

אמנם עדיין צ"ע, מה הסברא בצורך במשכן, ולאחר מכן בבית מקדש.

וכמו שהיטיבו לבטא שלמה וישעיהו, וכך פותח האברבנל את פירושו לפרשתינו:

"השאלה הא' למה צוה יתברך במעשה המשכן ואמר ושכנתי בתוכם כאלו היה יתברך גשם מוקף ומוגבל במקום מה שהוא בהפך האמת, כי הוא יתברך אינו גשם ואינו כח בגשם ואיך יחסו לו מקום. והוא יתברך אמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי (ישעיהו סו-א), גם שלמה אמר על בנין הבית הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי (מלכים א-ח-כז)...".

ברור שטעמים רבים יש בפנימיות הדבר, אמנם אנחנו נחפש טעמים בפשט.

הרמב"ם (מו"נ ג-לב) מתחיל בהסבר דרכו של רבש"ע בהנהגת עולמו. עמ"י חי בסביבה אלילית, וטוען הרמב"ם שאי אפשר להעביר את העם ישירות למצב של אמונה באל אחד רוחני, ולכן היה צורך במשכן, שהוא אחד, והותרה העבודה רק לקבוצה מוגדרת ורק עבודות מסויימות, כדי להרגיל את העם ולנתקו מחבלי הגשמיות של העבודה הזרה.

ולכן, מסביר הרמב"ם, הנביאים צעקו "למה לי רוב זבחיכם", מכיוון שזו לא המטרה העיקרית.

הרמב"ם לשיטתו בהסבר עבודת הקרבנות (מו"נ ג-מו) שגם הם באים כדי להירפא מהסביבה האלילית שעם ישראל היה שרוי בה.

הרמב"ן (ויקרא א-ט) הביא את דברי הרמב"ם:

"והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך".

אמנם הרמב"ן (לגבי עבודת הקרבנות) חלק על הרמב"ם בחריפות:

"והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח".

גם הספורנו רואה במקדש צורך לרפא שבר בעם, אך הסיבה אינה דווקא בגלל הסביבה האלילית, אלא בעקבות חטא העגל:

"ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל, כאמרו יתברך כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה ואמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים כענין בתי מדרשות וזולתם אבוא אליך וברכתיך...

אמנם אחר חטאם בעגל גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם עכ"ז אמר ועשו לי מקדש וכו' ולא באופן אחר כי לא השיבה כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם...".

האברבנאל הולך בדרך הפוכה מהרמב"ם, הפילוסופים סוברים שהקב"ה לא מתערב בנעשה בארץ:

"ושלא יחשבו שעזב ה' את הארץ, ולא יהיו כשאר העמים בארצותם לגוייהם שהיו מכחישים ידיעת הש"י בפרטים והשגחתו בהם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

והגדולים שבחכמיהם גזרו שא"א שיושגו הענינים הפרטיים אלא בחוש ובכח הגשמי, ובהיותו יתברך משולל מכל גשמות לא ידע הפרטים ולא ישגיח בם ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אדם במעלה ומציאות".

ומטרת המקדש כדי שהאדם יחוש את קרבת ה' והשגחתו בעולם:

"וכדי להסיר מלבות בני ישראל האמונות הכוזבות האלה צוה שיעשו לו משכן קדש ומקודש כאלו הוא יתברך בעצמו ישכון בתוכם שיאמינו עם זה כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם, וזה ענין ושכנתי בתוך בני ישראל והתהלכתי בתוככם השוכן אתם בתוך טמאותם, שהוא כלו משל ומליצה להשראת שכינתו ולדבוק השגחתו בהם באמצעות ההכנות והקדושות אשר יהיו שמה... והותרה בזה השאלה הא'".  

ונראה ששני הטעמים משלימים אחד את השני ומאזנים את האדם.

מצד אחד הקב"ה "מלא כל הארץ כבודו" ואנו צריכים לקיים בנו "שיויתי ה' לנגדי תמיד", ומצד שני יש נטיה לאדם לייחס חשיבות רק לדבר המורגש בחושים. המקדש מהוה איזון בין הצורך לתחושת השכינה, לבין המניעה מהגשמת הבורא.

ספר החינוך (צה') מניח הנחת יסוד בסיסית כהקדמה להסבר הצורך במשכן:

"כי בנין בית לשם יתברך, ועשותינו בה תפלות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה. לא מהיותו צריך לשבת בין אנשים ולבוא בצל קורותם... הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותינו, כי הגופות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות".

אדם נמצא במרוצת החיים, והנה הוכן מקום שבו יוכל האדם להתייחד ולטהר עצמו לדבוק ברבש"ע:

"והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו, ועל כן ציונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות, לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו... ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלינו אל הדבקות עם השכל העליוני, ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא...".

בדרך זו ממשיך החינוך ומסביר את עניין הקרבנות:

"והנחת הטעם הזה בענין הבית, תחייב אותנו גם כן לסמוך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות, ושבט עובד, וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל - כן כי יחטא איש לא יטוהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת".

גם היום, בזמן שביהמ"ק חרב, חשוב שיהיה לאדם מקום לטהר לבו לעבודת ה'.

פעמים שבוגרי הישיבה או חיילים בצבא נכנסים להיכל בית המדרש, והחוויה הזאת (שבדר"כ מצטרפת גם ללימוד תורה) מזכירה לאדם מאיפה בא ולאן הוא הולך.

היא מחזירה אותו לשנות לימודיו, ומסמנת לו את הדרך שבו הוא רוצה באמת ללכת.

הרמב"ן בתחילת הפרשה רואה את המשכן כהמשך למעמד הר סיני "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר...

והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני.

ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני...".

נראה שכל ששת הפרשיות שבאות לאחר מעמד הר סיני, מטרתן להוריד את המעמד הנשגב לחיים של היהודי.

פרשת משפטים באה לומר, שהאידיאל הגדול של בין אדם לחבירו צריך להתפס בחוקים ומשפטים מעשיים, המיועדים ליצור חברה של צדק ושלום, אמת ויושר.

ואילו פרשיות המשכן באים להמשיך את הברית שנכרתה במעמד הר סיני ביננו לקב"ה.

בזמן שהמקדש חרב אנחנו צריכים לחפש דרכים להביא לידי ביטוי את המסרים של בית המקדש, ובעז"ה גם זכות זו תצטרף שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.