הגמרא במסכת ברכות (דף סג ע"א) מספרת:

אמר רב ספרא ר' אבהו הוה משתעי, כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ, שגרו אחריו שני ת"ח רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל וכו', התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים וכו', אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל וכו', אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח חנניה ינגן בכנור ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל, מיד געו כל העם בבכיה ואמרו חס ושלום יש לנו חלק באלהי ישראל, וכל כך למה משום שנאמר (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

וכך פוסק הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (פרק ה הלכה א והלכה יג):

כל מה שאמרנו מקביעות ראש חדש על הראיה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך. אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות. שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם וכל העומד אחריכם במקומכם. אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום.

זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני. לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין. שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ. ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא. כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל אי זה יום הוא. וקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב. לא מפני חשבון שאנו מחשבין.

ובספר המצוות (עשין קנג):

אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים, כמו שביארנו כי מציון תצא תורה.

וכתב החתם-סופר (יו"ד רלד) על דברי הרמב"ם:

נראה מדבריו כי אלו ח"ו לא ישאר שום ישראל בא"י אפי' יהיה יושבים ישראל בח"ל מיקרי כליון אומה ח"ו אחר שאין לנו סמוכים וא"א לקבוע חדשים ולעבר שנים וס"ל לרמב"ם דמה שחשבו הראשונים שנים וחדשים וקדשום זה לא יועיל אלא כשעכ"פ נשארו בא"י אפי' כורמי' ויוגבי' ישראל אשר בהגיע זמן ועידן ההוא ואז הכורמי' יקבעו מועדים עפ"י חשבון הקדמוני' ההמה וכו', ואי לאו לא יועיל חשבון וקידוש הקדמונים ושבטלה כל התורה חלילה ואין כאן אומה ישראלי' ח"ו והיינו כליון אומה ח"ו וכו'.

כלומר ביטול ישוב ארץ ישראל יגרום לביטול התורה וביטול קיומו של עם ישראל.

ידועה שיטת הרמב"ן אשר מנה את מצוות ישוב ארץ ישראל כמצווה מן התורה, בעוד הרמב"ם לא הזכירה במניין המצוות:

שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", "והתנחלתם את הארץ" וכו', אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות,וכו' (השגות הרמב"ן על ספר המצוות סי' ד).

אמנם, הרמב"ם פסק במספר מקומות שיש מצווה בישוב הארץ, כגון הדין של היתר אמירה לגוי בשבת לכתוב שטר קניין על קרקע אפילו בסוריא משום מצוות ישוב הארץ.

וכן הדין של כפיית האיש את אשתו או האישה את בעלה לעלות לארץ.

ואולי אפשר להסביר שאכן אף הרמב"ם סבר שיש מצווה מהתורה בכל הדורות לשבת בארץ ישראל, ומה שלא כתבה במניין המצוות הוא משום הכלל שכתב בשורשים:

 שאין ראוי למנות הצוויים הכוללים התורה כלה - הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצות כלם, כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו, ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה (ספר המצוות שורש ד).

לאור האמור לעיל מובן מדוע נחשבת מצוות ישוב הארץ מצווה כוללת, מכיוון שאם תתבטל ישיבת האץ אז תתבטל התורה כולה,הרי זו מצווה שהיא יסוד כל המצוות.

יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות ישוב ארצנו הקדושה לאורכה ולרוחבה, ומתוך כך נבוא לידי קיום כל התורה כולה במהרה בימינו.