לאחר כפרת מעשה העגל מקהיל משה רבנו את כל עדת בני ישראל על מנת לצוותם במעשה המשכן, כפי שפורטה מצוותו באריכות בפרשות הקודמות. העם מתכנס, ומשה פותח ואומר: "אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם", אך המשך המשפט מפתיע ביותר: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'". ואנו עומדים ותמהים: הדעת נותנת כי היה לו למשה לפתוח בציווי מלאכת המשכן, ורק לאחר מכן להיכנס לפרטי זמני העבודה וללמד שאין מלאכת המשכן דוחה שבת. אך לא רק הדעת נותנת כך, הרי כך נהג הקב"ה בעצמו, כשציוה למשה רבנו תחילה את כל מלאכת המשכן (בפרשות תרומה תצוה ותחילת כי תשא), ורק לאחר גמר כל ציוויי המלאכה עד תומם, אמר ה' למשה: "אך את שבתותי תשמורו" וכו'. ומה ראה משה להפוך את הסדר? זאת ועוד, גם אם חשוב לו להדגיש הגבלה זו, היה צריך להקדים אותה לכותרת "זה הדבר אשר ציוה ה' לעשות", מדוע הוא מדבר על ציוויי העשיה ופותח בציווי מתי לא לעשות?

הבה ונתבונן מעט בהמשך הפרשה.

לאחר ציוויו של משה, מפרטת התורה את נדבתם הגדולה של בני ישראל, אשר הזדרזו להביא את כל הדרו\ למלאכת המשכן. אולם בסוף פרשיה זו מספרת התורה בפירוט את השתלשלות ההודעה לעם כי הושלמה הנדבה: וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר".

גם כאן יש לשאול, הרי לכאורה היה די בפסוק האחרון המספר כי נדבת בני ישראל היתה די והותר כדי לתמצת את כל תוכן פרשיה זו, ומדוע נצרכנו לאריכות הגדולה בזה?

ואם בענייני אריכות שלא לצורך עסקינן, שומה עלינו להוסיף לשתי השאלות הנ"ל שאלה שלישית וגדולה אשר מנקרת במוחו של כל לומד פרשיות אלו – מדוע היה צורך לחזור שוב בפירוט כה רב על כל מעשה המשכן, מדוע לא די היה לומר שבנ"י עשו את כל המלאכה כאשר ציוה ה' את משה?

כדי להשיב לשאלות אלו, נחזור לרגע אל הפרשיה הכאובה של חטא העגל, אותה למדנו בשבת שעברה. כבר כתב הריה"ל בספר הכוזרי (א, צז) שלא היה רצונם של עמ"י חלילה להחליף את הקב"ה, אלא רק לייצר להם 'נעבד מוחש', במקום אותו חפץ קדוש המקשר בינם לבין השי"ת שהבטיח משה שיביא להם בעלותו אל ההר. פירוש זה מוכרח מטעמים רבים (כגון: א. פנו בבקשתם לאהרן הכהן, כי סברו שמבקשים בקשה לגיטימית במסגרת עבודת ה'. אם רצונם למרוד בה' ולשנות את כל כיוון הנהגתם מה להם לפנות לאהרן קדוש ה'? ב. טענתם היא 'עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו' – מטעמם מוכח שמבקשים משהו שיחליף את משה או את הבטחתו ולא את האל. ג. בקשתם 'אלהים אשר ילכו לפנינו' אינה מתיישבת עם ההבנה שחשבו את העל לאלהים בפ"ע, שהרי בוודאי שחפץ זה אינו הולך לפניהם אלא נסחב על ידם).

אלא שמעתה מנשאלת השאלה, אם כל כוונתם היתה רק ליצור 'נעבד מוחש' אחר שיסייע להם בעבודת ה' ויחליף את הארון והלוחות שהובטחו להם, מה החומרה הגדולה במעשה זה? מה בים העגל לבין הארון והכרובים?

וביאר הרש"ר הירש, כי אכן מעשה שכזה נגוע הוא בשורשו בעבודה זרה. ההבדל בים עבודת ה' לעבודת אלילים איננה רק בשאלת זהות האל בו האדם מאמין, אלא מצוי גם בשאלה יסודית הרבה יותר: מי במרכז, מי מגוייס לשורותיו של מי. בעבודת האלילים, מאמין העובד שהאליל הוא בעל הכוחות להיטיב או להרע לו, וכדי שהאליל לא יזיק לו אלא ישביע את רצונו, הרי הוא מנסה לפייס ולרצות אותו בפולחנים שונים ונזהר מלהכעיסו. נמצא שרצון האדם הוא במרכז, הוא התכלית והמטרה, והאדם מנסה לגייס לשם כך את האל. אבל עבודת ה' שונה במהותה. עובד ה' אינו רוצה אלא לעשות את רצון ה' מפני שזהו האמת והנכון, והוא מגייס את עצמו לעשיית רצון ה'.

אם כן, ההחמצה בעשיית העגל היא יסודית וחמורה, שהרי ההחלטה השרירותית על דעת עצמי כיצד אעבוד את ה', מתוך מגמה להתאים את דרך העבודה לרצוני ותפיסותיי, הרי היא שמה את האדם במרכז, ולא את המטרה לכוון לרצון ה'. והיינו דאמרי אינשי: "אין בין עגל לכרובים אלא שבזה נצטוו ובזה לא נצטוו".

והנה עתה, לאחר כפרת העגל, אכן הגיעה השעה בה אמורים עמ"י לייצר לעצמם "נעבד מוחש" כפי שחשקו. ומעתה נשאלת השאלה – מהי המטרה בכך? האם הלקח נלמד, והמטרה היא כעת לעשות את רצון ה', או שמא שוב המרה אינה אלא השבעת רצוני האישי?

האבחנה בין שתי המגמות לא תהיה בנתינה וביצירה, שהרי בהן מתלכדות שתי השאיפות. האבחנה תהיה במקום בו יצטוו ישראל לעצור, להפסיק לתת, להפסיק לייצר. בזאת ייבחנו אם לשם ה' או בשל תשוקתם האישית.

מעתה מובן היטב מדע מדגיש משה בתחילה בפתח ציווי המעשה, את האזהרה הגדולה שלא לעשות מלאכה בשבת, שהרי זהו המדד והמבחן לכל עשייתם האם לשם שמיים היא או לאו.

בזה יובן מה שמספרת התורה על מעשה האומנים, אשר נתקפו בבהלה רבה בראותם שנדבת ישראל רבה "מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה' לעשות אותה!", משה רבנו מזדרז וממהר להכריז בכל מקום שף אדם לא ימשיך עוד לעשות ולהביא למלאכת הקודש, וכאן נבחנים ישראל. ואכן – עומד העם במבחן: "ויכלא העם מהביא".

בזאת אפשר לבאר מדוע חזרה התורה על מעשה המשכן. התורה מבארת על כל פרט ופרט במעשה המשכן, שהוא נעשה "כאשר ציוה ה'". לא הסתפקה התורה בכתיבת ביטוי זה רק בתחילת המלאכה או בסופה, אלא חוזרת על ביטוי זה כ-25 פעמים בפרשתנו! מגמת התורה היא לחזור לשנן ולהחדיר בנו את החשיבות העצומה של היסוד הנ"ל. אל תאמר שאין הכוונה משנה כאשר הדרכים מתלכדות, חשיבות גדולה היא לעבוד את ה' ולא את עצמי.

נחתום בתפילה מעומקא דליבא, שהקב"ה יטהר ליבנו לעובדו באמת.