עם פתיחת פרשת קדושים אנו נפגשים עם ציווי מיוחד, "קדושים תהיו". יש לשאול, מה רצון התורה בציווי זה? כיצד אדם נעשה קדוש? יתרה מזאת, הציווי נאמר ל"כל עדת בני ישראל", ומשמע שזו מדריגה שמתאימה לכל שכבות האוכלוסיה, שהרי כל פרשה שנאמר בה "לכל עדת ישראל" היא פרשה שנאמרה בהקהל (ויק''ר קדושים; ספרא קדושים פ''א) והשתתפו בה כולם. אם כן, מהו פשר הציווי הזה, וכיצד ניתן ליישמו?

רש''י ורמב''ן התייחסו לשאלה זו כל אחד בדרכו והם משלימים זה את זה. לרש''י מדובר ב"סור מרע". הקדושה מופיעה ע''י התרחקות מעריות: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה".  הקדושה באה לידי ביטוי באמצעות ההתרחקות מדברים מתועבים ופסולים. הרמב''ן מציב רף גבוה יותר בבחינת "ועשה טוב": "קדש עצמך במותר לך", לא להיות "פורמליסט" ולהסתפק במסגרת האסור והמותר, אלא לנסות ולהתחקות אחר רוח התורה ולהפנים שרצון ה' הוא שנתנהג בקדושה גם בענייני המותרות, ובלשונו של הרמב''ן: "עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים".

אולם, יש פרשנות שלישית. בהקדמתו לספר 'שערי יושר', מציע ר' שמעון שקאפ זצ''ל תחום נוסף שאליו הקדושה מתייחסת: במישור של בין אדם לחברו.

הוא תומך יסודותיו במדרש על הפס' "קדושים תהיו" וזה לשון המדרש: "יכול כמוני? ת''ל כי קדוש אני ה'." שואל ר' שמעון: מה המדרש רוצה ללמדנו? וכי יש כאן הוה אמינא שנוכל להיות קדושים כמו הבורא יתברך?! זו שאלה שאין לה מקום כלל. אז מה הרעיון שרוצה המדרש להביע?

אלא, מבאר ר' שמעון שקדושת השם יתברך באה לידי ביטוי בכך שהוא תמיד נותן לזולתו ולא צריך כלום מבריותיו. הוא רק נותן ומעניק חיים וקיום לכל המציאות כולה. ובמצוות "קדושים תהיו" אנו מצווים להידמות לבורא, באופן ש:"שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו". עלינו לנסות להידמות לבורא בעניין הנתינה והמחשבה על הזולת ובזה נוצרת קדושה בעולם.

למדנו איפוא, שקדושה יכולה להתממש בעולם גם בתחום של בין אדם לחברו, ועל מצע נאה זה תצמח תורה גדולה ומפוארת.