נפתח את דרשתנו בשאלה הלכתית שהעסיקה את גדולי הפוסקים. השאלה היא מדוע אין אנו מברכים בליל הסדר את ברכת שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה כפי שאנו מברכים אותה בחנוכה ובפורים.

הטור בסימן תעג' כתב בביאור שאלה זו:

 'ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה'. 

כוונת הטור ככל הנראה היא למה שאומרים בסוף ההגדה לפני תחילת ההלל: 'לפיכך אנחנו חייבים להודות... למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו'. ולכאורה עדיין קשה לשיטת הטור מדוע אין הדברים נאמרים במסגרת ברכה כשם שאנו עושים בחנוכה ובפורים. (גם בחנוכה אנו אומרים 'הנרות הללו' ו'על הנסים' ובכל זאת מברכים את ברכת שעשה נסים). 

ואולי יש לבאר את שיטת הטור כך: קריאת המגילה והדלקת נרות חנוכה יש בהם זכר לנס, אך הם עצמם אינם שבח והלל, מה שאין כן קריאת ההגדה שכל כולה שיר הלל לקב"ה. יתכן שבשל כך אנו מסתפקים באזכור של הנס בתוך ההגדה ואין אנו אומרים את 'שעשה נסים' בברכה מיוחדת. הבנה זו מדגישה את תפקיד ההגדה כשירת הלל וממילא שעל בחינה זו של הלל והודאה יש לשים את הדגש בליל הסדר.

הסבר אחר מצאנו בדברי המהרי"ל בהלכות הגדה של פסח. המהרי"ל טוען כי למצות ולפסח יש משמעות גם ללא הניסים של היציאה:

'והא דלא מברכינן שעשה נסים איציאת מצרים, אמר מהר"י סג"ל משום דחנוכה ופורים תיקנו הברכה משום הנס, ומצות ופסח דאורייתא גם אם לא הנס'.

ואולי כוונת המהרי"ל היא שבמצות והפסח ישנם שני פנים: פן אחד הוא זכרון ניסי הגאולה כדברי רבן גמליאל שאנו רגילים לומר בהגדה: 'מצה זו שאנו אוכלין ... על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם'. וכך גם בקרבן הפסח שפסח הקב"ה על בתי אבותינו וכו'. אולם יש למצה גם פן שני והוא זכרון הסבל והיסורים שהיו מנת חלקנו במצרים וכמו שאנו אומרים בהגדה: 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים'. פן זה אינו קשור לנסים ועניינו הוא זכרון הקושי והסבל שעליו אין לברך שעשה נסים. לזיכרון הקושי יש ערך בפני עצמו. אנו זוכרים שהצלחנו להחזיק מעמד תקופות ארוכות במציאות לא פשוטה בלי לאבד את התקווה. הזיכרון הזה סייע לדורות רבים להחזיק מעמד בתקופות חשוכות כשהם יודעים שאבותיהם ואבות אבותיהם עמדו אף הם בנסיונות והאמינו תמיד שתקופות כאלו חולפות שהרי – 'השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין'. 

אפשר אולי להציע פיתרון נוסף לשאלה מדוע אין אנו מברכים בפסח את ברכת 'שעשה נסים לאבותינו'. חנוכה ופורים שונים לחלוטין מפסח, שכן בחנוכה ופורים אנו זוכרים את הנסים שנעשו בעבר לאבותינו, אולם בפסח אנו חווים כל שנה מחדש את היציאה עצמה. חז"ל לימדו אותנו כי 'בכל דור ודור חיייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. ברכת 'שעשה נסים לאבותינו' עשויה לצמצם את חוויית היציאה לסיפור היסטורי במקום החווייה האישית של היציאה. כל אדם מישראל חייב להפנים כי יציאת מצרים היא יציאתו שלו משעבוד לגאולה ולולי יציאת מצרים, היה הוא עצמו משועבד לאומות העולם ללא יכולת לצאת מתחת ידם. אשרינו שאנו זוכים לעמוד במקומם של אבותינו ולחוש בכל שנה מחדש את אותה תחושה מופלאה של יציאה מעבדות לחירות, יציאה מאפילה לאור גדול, ועוד זיכה אותנו הקב"ה לומר לפניו שירה חדשה.