כדי שדיין ידין דין אמת לאמיתו, לא מספיק רק לדעת את ההלכות.

יתרו רואה את משה רבינו שופט את ישראל במסירות גדולה "ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב", אמנם יתרו מבין שצריך להחליף את השיטה "נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך". 

ולכן יתרו מציע למשה למנות דיינים. יתרו לא רק מציע את עצם המינוי, אלא גם מפרט למשה את התכונות של אותם דיינים: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע...".

צריכים להיות ארבע תכונות לדיינים, ונראה פשוט שתכונות אלו הם בנוסף לידע ההלכתי ("הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" דברים א-יג). הצורך בתכונות אלו מאוד מובן, שהרי מדוע שהדיין לא יפסוק כדין? לכאורה יכולים להיות שלושה טעמים:

1. הדיין מפחד מאחד מבעלי הדין- לכן צריכים הדיינים להיות "אנשי חיל", רש"י מפרש עשירים, אמנם הרשב"ם מפרש: "אנשי ממון וגבורה שלא יגורו מפני איש".


2. הדיין מקבל שוחד- לכן הדיינים צריכים להיות "שונאי בצע". 


3. הדיין לא מבין את החשיבות של תפקידו, הוא מזלזל ולכן לא מגיע לחקר האמת- לכן הדיינים צריכים להיות גם "יראי אלוקים", שמבינים את המשמעות של הישיבה בדין.

וא"כ צ"ע, אם אלו הסיבות שיטו את הדיין מדרך האמת, מעתה כשיש כשיש לדיין את התכונות שציינו הוא ודאי ידון לאמיתה של תורה, וא"כ מה הכוונה שהדיינים צריכים להיות גם "אנשי אמת"?

1. רש"י מפרש שהכוונה לבעלי הבטחה, שיהיו דבריהם נשמעים. 

יש כאן נקודה רגישה, כוחו של ביה"ד נובע מאמון הציבור בבי"ד, כאשר הציבור מאמין בבית הדין הציבור גם ישמע לפסיקותיו. לכן בי"ד חייב להיות סמכותי ובעל הבטחה, דהיינו שבעלי הדין יסמכו עליו וממילא ישמעו בקולו (ויש מפרשים בעלי בטחון בה', שכדאי לסמוך עליהם).

1. יתכן שיש כאן נקודה נוספת, יכול להיות שלאדם אין שום סיבה בעולם לשקר, והוא גם לא מעוניין לשקר, ובכל זאת הוא לא "איש אמת". זה לא שיש שתי אפשרויות, או שהאדם שקרן או שהוא איש אמת, האדם יכול להיות גם באמצע. איש אמת זה מי שאוהב ומחפש את האמת. וכדברי רבינו בחיי "וצריכים גם כן שיהיו אנשי אמת כלומר שיהיו אוהבים האמת ובוחרים בו שלא יסכימו כי אם אליו, ושלא יקבלו טענה של שקר". 

הגמ' בשבת י. אומרת שמשה רבינו דן דין "אמת לאמיתו", מה הכוונה באמת לאמיתו? התוס' מפרש שהכוונה לאפוקי דין מרומה, וכוונתו לגמ' בשבועות ל: "מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים תלמוד לומר מדבר שקר תרחק" דהיינו הדיין צריך להיות שלם עם הדין שפוסק, ואף אם מבחינה פרוצדורלית הדיין יכול להסתמך על שני העדים, דורשים מהדיין שהדין יהיה אמת לאמיתו.

אמנם כאשר אנחנו רואים את כל התכונות הנצרכות מהדיין יש לשאול, האם לא עדיף שמשה רבינו הוא זה שישפוט את העם? מי לנו אוהב אמת כמשה, מי לנו בעל הבטחה כמשה, ומי לנו דיין כמשה רבינו?

הרשב"ם מפרש שגם העם ירויח ממינוי הדיינים "וגם כל העם הזה הנצב עליך מן הבקר ועד הערב יבא מהרה איש איש אל ביתו בשלום", כאשר משה רבינו שפט לבד, הדין התארך, אמנם נצטוונו על "הוו מתונים בדין" אך דין שמתעכב זמן רב מדי עד לכדי עינוי, יש כאן פגיעה באמיתות הפסק.

הרמב"ן מפרש שכאשר בתי הדין אינם זמינים, הדבר גורם להתרבות העוול "וטעם ושפטו את העם בכל עת - כי בהיות להם שופטים רבים ילך העשוק אל השופט בכל עת שירצה וימצאנו מזומן, כי אליך לא יוכל להתקרב בכל עת מפני ההמון הגדול אשר לפניך והטרדה הגדולה אשר לך, ורבים מהם יסבלו החמס הנעשה להם מפני שלא יזדמן להם להגידו לך ולא ירצו לעזוב מלאכתם ועסקיהם עד בא העת הפנאי שיוכלו לגשת אליך. וזה טעם איש על מקומו יבא בשלום, כי עתה מפני שלא יוכלו לגשת למשפט בכל עת לא ינוחו בשלום, כי זה פתח לגוזלים לעשות חמס ולעושקים לעשות מריבה". 

א"כ משפט אמת כולל את שני הדברים, גם תכונות מתאימות של הדיין, אך גם נגישות של הדין.