זכריה, אחד משלושת הנביאים האחרונים שעמדו לישראל, מתאר בפרק ז בספרו מקרה מעניין שארע בתחילת ימי שיבת ציון. הוא מספר שהגיעו אליו ואל חבריו חגי ומלאכי, קבוצת אנשים ובפיהם שאלה לגבי תשעה באב: "האבכה בחודש החמישי? הִנָזֵר, כאשר עשיתי זה כמֶה שנים?"

אותם אנשים שאלו, לאור שינוי המצב: סיום גלות בבל, חזרת עם ישראל לארצו ומזבח בנוי על מכונו, האם יש מקום להמשיך להתענות ולנהוג מנהגי אבלות בתשעה באב כפי שעשו במשך שבעים שנה? (וכל שכן בשאר הצומות הקלים, מצודות.) אין ספק ששאלה זו מתבקשת ולגיטימית במציאות המדוברת. אולי תהיה זו כפיות טובה אם ימשיכו את מנהגי האבילות בזמן התחיה הלאומית בארץ!

מי שינסה למצוא תשובה ברורה לשאלת אותם אנשים, יתקשה למצוא אותה בדברי הנביא.

בהתחלה התגובה הראשונית ששׂם ה' בפי נביאו היא תמיהה על דבריהם: "אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?! וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים! במילים אחרות: וכי צמתם עבורי כל השנים הללו? הרי הצום הוא בשבילכם!

בקראנו דברים אלו, אנו חשים אי נוחות ביחס לתשובת ה' אל השואלים, ויש לבאר מהי מטרת ה' בתשובתו זו. כשמתקדמים אל המשך הפרק ועד סוף הפרק הבא (פרק ח') רואים כי זכריה ממשיך ברצף נבואות על החטאים שהובילו לחורבן, על אזהרות הנביאים הראשונים לפני חורבן הבית וגם על העתיד המזהיר של עם ישראל. מפורסמת הנבואה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", שגם היא מופיעה שם בין היתר, ואגב אורחא נעיר כי היא מתממשת לנגד עינינו דבר יום ביומו...

מכל מקום, גם לאחר קריאת נבואות אלו עדיין קשה להבין מהי כוונת הנביא, האם הקב"ה מסיט את הדיון לכיוון אחֵר ומתעלם ממתן תשובה לשאלת העם?

ואז, בסוף פרק ח' מגיעה הנבואה הידועה: "כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". מקובל להסביר - וכך הבינו המפרשים - שיש כאן נבואה לעתיד לבוא שהצומות יהפכו לימים טובים, אולם הבנה מחודשת מצאנו בפירושו של רבי אברהם אבן עזרא, השופכת אור על הסוגיה.

ראב"ע טוען שאין כאן נבואה לעתיד, אלא מתן תשובה הולמת לשאלה בתחילת פרק ז'. כך הם מובנם של דברים: הנביא אומר לעם השואלים אותו, דעו לכם! כל הצומות הללו היו יכולים להיות ימי שמחה וימים טובים, מה שקרה הוא שאתם גרמתם שהם הפכו לימי אבל ומספד. הכל תלוי בכם, אם את האמת והשלום תאהבו אזי כבר לא תצטרכו לשאול אם יש מקום להמשיך ולהתענות כי המציאות תהיה שונה, נקיה ומרוממת. בדברים אלו עונה הנביא לשאלת העם: אתם שואלים אם צריך להמשיך לצום? זה עצמו סימן שטרם הגענו למציאות המיוחלת, כי אתם תופסים את הצום כעיקר ולא את שינוי ההתנהגות כעיקר. עליכם לשנות את התנהגותכם ולהשרות שלום ואמת בין איש לרעהו ואז אתם תשיבו לעצמכם על השאלה. כל זמן שזה לא קרה, אין סיבה לבטל את הצום. זהו פשר הרצף של סקירת האירועים המתוארת עד סיום פרק ח' ונבואת "הפיכת" הצומות לימים טובים. דומה כי גם בדורנו -  הבנתו של ראב"ע שרירה וקיימת.

עלינו לראות בדברי הנביא צו והוראת דרך לפעול למען שלום ואמת בתוכנו ולא להסתפק בהבנת דבריו כעידוד וברכה לעתיד. כשנפעל למימוש דברי הנביא - כבר לא תהיה שאלה...