חז"ל אומרים במדרש (שמו"ר כג,ג) שמשה רבינו חטא מול הקב"ה כשהתלונן בסוף פר' שמות "ומאז באתי לדבר עם פרעה הרע לעם הזה", וכשהגיעה שירת הים הוא מתקן את אותו קילקול ומתחיל את השירה במילים "אז ישיר משה". באז חטא ובאז אמר את השירה.

מסביר בעל בית הלוי, שכאשר אדם נמצא בצרה והקב"ה מושיע אותו מאותה צרה, הרי הוא בא להודות ולהלל. אבל זה יתכן בשתי צורות שונות לגמרי. יש אדם שעיקר שמחתו בעבור הטובה וההצלה, אבל אין לו כל שמחה מהצער שעבר עליו, ואדרבא הוא היה מעדיף שלא היה עובר עליו כל אותו צער. אבל השירה שאמרו משה ובני ישראל לא היתה רק על הצלתם מיד המצרים, אלא עיקר שמחתם היתה שזכו להיות כלי ביד הקב"ה לגדל את שמו ולפרסמו בעולם, ודבר זה התאפשר רק על ידי הגלות והצרות שעברו עליהם מתחילה ולבסוף נושעו מהם. השירה היתה על השיעבוד כמו על הגאולה, ומה שהוא חטא בתחילה כשהתלונן על כובד הצרות והשיעבוד, עכשיו הוא מבין שהכל לטובה.

בזה מתפרש הפסוק (תהלים קיח,כא): "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה", שאני נותן לך הודאה על העינוי הקודם, שעל ידי זה באה הישועה ונתקדש שמו בעולם, ועל שניהם כאחד הוא מודה. וזה הוא כעין שאמר יוסף לאחיו (בראשית נ,כ): "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה".

ובאמת מיד לאחר שירת הים נאמר בתורה (שמות טו,כג-כה): "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים". הרבה פעמים במהלך חיינו אנו עלולים להיפגש עם מציאות מרה, ולפעמים כמעט ואין בנו כח לשתות מאותם מים מרים. אבל בכח האמונה בקב"ה ובכח עץ החיים שזו התורה אנו יכולים להפוך את המר למתוק ולגלות שבעצם אותם מים אינם מרים אלא מתוקים.

יתכן שזה נרמז בליל הסדר שבו אנו אוכלים מרור וממתיקים אותו בחרוסת. המרור נאכל על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, אבל מתוך האמונה שלנו בקב"ה אנו מאמינים שהכל לטובה, וגם המרור באמת בא לטובה ולמתיקות. כך אנו מאחלים בערב ראש השנה שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, שגם נרגיש את המתיקות ולא נסתפק רק באמונה שהכל לטובה. יהי רצון שנזכה.