בפרשת הנשיאים שקראנו, ראשון המקריבים הלא הוא יהודה: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה" (במדבר ז', י"ב), וכן ראוי למי שעתידה מלוכה לצאת ממנו, כדכתיב "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מ"ט, י') -- כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה (רמב"ן).

היינו מצפים שיוסף יהיה השני, אך לא, יששכר הוא הבא אחריו: "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר" (במדבר ז', י"ח). גם במסעות זכה יששכר להיות משנה למלך: "ויסע דגל מחנה יהודה בראשונה וכו'", ומיד אחריו : "ועל צבאו מטה בני יששכר נתנאל בן צוער" (שם יי, י"ד-ט"ו). על מה ולמה זכה יששכר לכבוד הזה?

רש"י מבאר ע"פ מדרש רז"ל: "ויט שכמו לסבול" - עול תורה, "ויהי למס עובד" - לפסוק להם הוראות של זורה וסדרי עיבורין, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתיים. מאתיים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם. וכן הוא בבמדבר רבה (פרק י"ג), ויהי למס עובד -- שכל מי שהיה טועה בהלכה היו שואלים אותה לשבט יששכר, והם מבארים אותה להם. נמצאנו למדים שבשני דברים גדולים נתברכו בני יששכר: א. המוכנות לקבל עליהם עול תורה. ב. היכולת להורות הוראות בתורה.

מהיכן היו לו ליששכר המעלות החשובות הללו?

בפשטות ניתן לומר, שאת הרצון והכח לעמול בתורה ירש יששכר מיעקב אביו, שהרי כך למדנו בפרשת ויצא: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וכו', וישכב במקום ההוא", אומר רש"י ע"פ חז"ל: "לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה" (ואולי נרמז הדבר אף בהמשך הפרשה שאמר יעקב ללבן: "ותדד שנתי מעיני" [ל"א, מ'] שלא פסק ממנהגו להגות בתורה בלילה אף בהיותו בבית לבן).

המעלה השניה של בני יששכר, שהגיעו לדרגת מורי הוראה, היא תולדה ישירה של הנשיאה בעול התורה, ושל הקדשת רוב ככל זמנס וכחם להגות בחכמת האלוקים. אולי רמז יש בדבר, בעניין דבקותם בתורה, והוא הזמן שבו ירדה נשמתו של יששכר לעולם. "וילך ראובן בימי קציר חיטים וכו'" (בראשית ל', י"ד), אומר התרגום: "ואזל ראובן ביומי סיון", ומיד אח"כ: "ותהר ותלד ליעקב בן חמישי", ואף אנו נוסיף ונאמר, בשישי בחודש היה. ואכן לאה אומרת: "נתן אלוקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי", ומגלה לנו התרגום: "ואמרת לאה יהב ה' גרי דיהבת אמתי לבעלי והיכדין עתידין בנוי לקבלא אגר טב על דאינון עסיקין באורייתא וכנ'".

לאה אמנו אינה מחפשת למלא רצונותיה האישיים או להרבות כבוד עצמה, אלא "שהייתה מתאווה ומחזרת להרבות שבטים" (רש"י שם), כל רצונה להרבות כבוד ה' בעולם. גם מאמו היה לו ליששכר מה ללמוד. לחשוב על הכלל ולא רק על הפרט, להתאמץ לטובו לטובת כלל ישראל. איתא בבמדבר רבה (א', ט'): "ליששכר נתנאל בן צוער, ולמה נקרא שמו נתנאל, לפי שנתנו שבט יששכר ליבם על התורה שנתנה האל לישראל ע"י משה וכו', בן צוער שקיבל עליהם צער וטורח כל ישראל, שהיו שואלים להם ומשיבים להם וכו'". כך גם לומדי התורה שבכל דור, אין עניינם להתגדל בפני ההמון ואין רצונם שיקראום "רבי", אלא כל מטרתם היא להרבות תורה בישראל, להרבות אורה וטוב, ולקרב לבבם של ישראל לאביהם שבשמים.

ידע כל יהודי, שעצם היותו חלק מעם ישראל איננו במקרה, אלא משמים כוננו מצעדי גבר, לאמר "לך בכחך זה" - יש לך את הכוחות לעמול בתורה, להידבק בה, לחשוק בה ולאהוב אותה, ולזכות להיות ממזכי הרבים, כדכתיב בדניאל "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל י'יב, ג').

וכמו לאה אמנו שעשתה מעשה ואף התפללה אל ה' בכל ליבה - ונענתה, שנאמר "וישמע אלוקים אל לאה", ומפרש ספורנו (בראשית ל' ט"ז) 'כי ראוי לצדיק שיעשה השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו ועם זה יתפלל שישיג התכלית", כך יכול כל אחד מאתנו להתאמץ בלימודו ולהתפלל אל ה' שיצליח דרכו בתורה.

"העיקר להתרגל בזכירת האמונה שהכל בידי שמים. גם הצלחת הלימוד ועליה ביראה, וחביבין ישראל שאין צריכין שליח, וכל בר נש בכחו למצוא טוב ע"י תפילה וה' מתאווה כביכול לתפילתן של צדיקים, התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם, וכל שישים האדם מבטחו בו יתברך כן יעלה וכן יצליח"

(אגרות חזו"א ח"א סיי ב').