בהתקרב חג השבועות, נעיין מעט בדברי רבינו הרמב"ם, וננסה לדלות מעמקי דברותיו עניינים יסודיים והדרכות מעשיות בעניין לימוד התורה.

בספר המצוות (עשה יא) מגדיר הרמב"ם : "שצוונו ללמוד חכמת התורה וללמדה". כלומר חלק בלתי נפרד ממצות תלמוד תורה הוא החובה ללמדה לאחרים. הווה אומר, אין כאן חיוב פרטי גרידה כמו במצוות נטילת לולב או הנחת תפילין, אלא יש פה אחריות רחבה יותר הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. דבר זה צריך לתת לנו תחושת שליחות הרבה יותר רצינית.

כך כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א ה"ח): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה".

אל לו לבחור לחשוב, כיוון שאיני מתאים להיות רב או ר"מ, אם כן למה כל ה"עסק" הזה, מה התועלת בכל מה שאני לומד? אדרבה! המוכנות ללמד ולהעביר הלאה את מה שלמדת היא חלק מהותי ממצוות תלמוד תורה. מוסיף הרמב"ם ואומר (שם בסהמ"צ) : "שיהו מחודדין בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם, אלא אמור לו מיד". במילים אחרות - רצינות. ככל - שהדבר שאתה עוסק בו יותר קרוב ללבך ויותר חשוב בעיניך, כך יחסך אליו יותר רציני. כשם שלא יעלה על הדעת שהרופא לא ידע לטפל בחולה אחרי שלמד כמה שנים טובות, כך חייב כל אחד מלומדי בית המדרש להרגיש שהוא אחראי לדעת בידיעה טובה את אשר למד.

בהלכות תלמוד תורה (פ"א ה"ג) מביא הרמב"ם את דברי חז"ל בקידושין (מ ע"ב) : "תלמוד קודם למעשה, מפני שתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד".

צריך להבין, אם מדובר בעניין פרקטי, דהיינו שהלימוד חשוב יותר מפני שבלעדיו לא יודעים מה לעשות למעשה, אם כן אפשר שמישהו אחר ילמד אותי. מדוע אני צריך ללמוד בעצמי?

התשובה לכך היא, שלימוד התורה אינו רק עניין פרקטי לדעת מה לעשות, אלא יש בו עוד עניין, והוא ליצור באדם מציאות של תורה.

אצל אומות העולם, כשם שהמדע האומנות והפוליטיקה הם חלק מהתרבות הכללית, כך גם הדת היא חלק מהתרבות שלהם. אך תורתנו הקדושה איננה "חלק" ממשהו, אלא היא הכל, היא התרבות שלנו, וכל מהלך חיינו הוא חלק מ"תרבות" זו. לימוד התורה, מעבר לידיעת כללותיה פרטותיה ודקדוקיה (כלשון רש"י בריש הפרשה), יוצר באיש הישראלי מהות אחרת לגמרי מסתם בן אנוש.

עוד ראיה ברורה מדברי הרמב"ם שלימוד התורה משפיע על נפש האדם ללא הגבלה, אלו דבריו (פ"א ה"י): "עד אימתי חייב אדם ללמוד תורה, עד יום מותו".

"בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כל מי שירצה יבא ויטול, שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו, הא למדת שכתר תורה גדול משניהם" (שם פ"ג ה"א).

וכאן הבן שואל, מה פרוש "כל מי שירצה יבא ויטול", הרי חובה עלינו ללמוד תורה? אולי אפשר לומר, שעל מנת ליהיות מוכתר בכתרה של תורה, צריך לרצות, רצון עמוק ואמיתי, כאדם החושק ומשתוקק מאוד לכל הנאה מהנאות העולם. ואכן בהמשך דבריו אומר הרמב"ם )שם ה"ו (שעל מנת לקיים מצווה זו כראוי לה צריך האדם שלא יסיח דעתו לדברים אחרים. (ועכשיו עם יד על הלב, איך אפשר לעשות את זה כשהפלאפון בכיס?!)

ולסיום, בל נשכח ש "דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח" (שם ה"ט). לימוד התורה קשור בקשר בל ינותק לאישיותו של האדם, להתנהגו ולמידותיו. כשם שאין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, כלומר מי שאינו תלמיד חכם אינו יכול להתיימר להגיע למדרגה גבוה ביראת שמים ובחסידות, כך גם בכוון השני, האדם שמידותיו אינן מתוקנות אינו יכול להתיימר לדעת את התורה לאמתתה.

יהי רצון שיותן בלבנו אהבתו ויראתו, ונזכה לעבדו בלבב שלם וללמוד תורתו לשמה.

(פורסם בעלון אשכולות 254 # פרשת בהר בחוקותי תשעג)