איתא בגמ' שבת קי״א.: "ישראל אתמר בהון, "כל ישראל בני מלכים". ובזוה״ק נאמר ׳לאו אינון בני מלכים עד דיהדרון לארעא דישראל". כל אומה זקוקה לשלטון עצמי, כדי לגלות את כוח האומה במלואה, אומה המשועבדת לעם אחר אינה יכולה לגלות את סגולותיה.

המהר״ל בנצח ישראל פרק א' כותב: "ראוי לכל אומה ואומה מצד שנבראה לעצמה שלא תהא רשות אחרים עליה... שעבוד אומה באומה - אין זה סדר המציאות, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין".

ובודאי שהדבר נכון כלפי האומה הישראלית, "וכן ישראל אינם ראויים כפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם" ע״כ.

וכן שנה המהרש"א ברכות נד: וז״ל, ׳"שלא באו ישראל לידי חירות גמורה, עד אחרי שכבשו ארץ ישראל שניטלה יד האויבים לגמרי מעלינו". ושנינו בגמ' ע״ז ה'. "הא לא קיבלו ישראל את התורה, אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנא' "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם".

איתא בגמ' שבת פח. - במתן תורה כפה הקב״ה על ישראל הר כגיגית ובהסבר כפיה זו, מצינו בדברי העונג יו״ט שקבלת התורה היתה מותנית מצד ישראל בכניסה לארץ ובשליטתם בה - "דלא קיבלו את התורה מרצון אלא ע״מ שתהא ארץ ישראל שלהם".

ועל דרך זו כתב בעל ספר העקרים, ׳ויעוד ירושת הארץ והדברים הגשמיים לכלל האומה, ע״פ האבות היה, כדי שיוכלו האנשים להשיג ההצלחה הנפשית, בהיות האומה בשלווה ובהשקט, כי בהיותם גולים בארץ לא להם, אי אפשר להם לעבוד את ה' יתברך כראוי".

ערך העצמאות המדינית משמעותו אינה רק הגשמה שלטונית, אלא רעיון רוחני עמוק המביא להגשמת ביטויה הרוחני של האומה. חיבורה של התורה עם ארץ ישראל - מבטא שלמות רוחנית, וכן מצינו בדברי גדול המקובלים ר' משה קורדוברו - "נודע כי ארץ ישראל, יש לה קורבה ביחס עם התורה, כיחס החיות עם הלב, כי חיים אל העולם הוא התורה כאומרו "וחיי עולם נטע בתוכנו" ומשכן החיות והנשמה הוא בלב, ושם עיקר הוראותיה ומשם מתפשטת לשאר הגוף, וכן ענין התורה עיקרה בארץ ישראל".

ומפורשים הדברים בדברי המבי״ט: "התורה וארץ ישראל נקראים "מורשה", כאילו רומז ומורה לנו בהיותם נאמרות בדבור אחד", ואמרו חז׳ל אוירא דארץ ישראל מחכימא".

נמצינו למדים שמורשת ארץ ישראל תלויה במורשת התורה, ותורה וארץ ישראל חד הוא. בסידורו של ר' יעקב עמדין בהקדמתו נאמר: "כל זמן שלא יתנו ישראל ביחוד תלמידי חכמים שבהם דעתם על הארץ, אין תורתם מתקיימת בהם באמת, כי הא בהא תליא, הן בלימוד והן במעשה". ואנו רואים עין בעין שתקומת המדינה היא תקומת התורה בארץ ישראל במלוא הדרה ותפארתה.

והאמנם האם אין אנו רואים ערבוב של חושך ואור, של תקופה מורכבת ומסובכת הן מבחינה מדינית (גירוש גוש קטיף) ובין מבחינה רוחנית (חוק החמץ וכו'). כיצד עלינו להתייחס לתקופה זו?

הרב קוק זצ״ל צפה בעיות מעין אלו בתקופתו, ובמאמר "להשיב אומץ" (מאמרי הראי״ה) המשיל משל לכורים החופרים באדמה למצוא מעין מים, אחרי עמל רב של קדוח באדמה, אט אט מתחיל לעלות זרם דל ועלוב של מים, רובו דלוח ובלתי ראוי לשתיה, רבים מקבוצת החופרים הפסיקים מלאכתם ועוזבים את המקום, הם אכולי יאוש וסבורים כי אין טעם להמשיך. וכך הם אומרים: הנה כל יגיעתנו לריק מה בצע בעמלנו? אבל אחרים מהעם, בריאי גו וחסוני נשמה, גוערים בהם על פחדם מפני הרפש הנראה בפרץ המים. "מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי נפש זורמים, בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים? על כן אחיי, במרץ אדיר יותר, בכוחות כבירים יותר, נחדש את מפעלינו הגדול".

כלומר מה שאנו סובלים מראשי השלטון המקימים כאן מדינה פלשתינאית וגם עוצרים פעילות התיישבותית, אין זה סותר את התהליך הגדול של גאולת ישראל וצמיחתה.

וכך כתב הרב זצ״ל במדבר שור: "אבל השי״ת בחכמתו הנפלאה לא כן יעץ, רק הוא יתברך נותן טהור מטמא, ובחכמתו גזר שיהיו האמצעיים בהנהגה, נעשים הרבה פעמים בסיבות כאלה שבעצמן הם נגד השלמות, בשליטת רשעים וכיו״ב הרבה, רק שהכל יוליך ישר אל מרכז התכלית לסוף הימים".

ומובן מאליו שבאופן מעשי אנו צריכים להתנגד בכל כוחנו לפעולותיהם של הכופרים, ואין לבלבל בין עולם הרעיון לבין עולם המעשה, אלא שרשעותו האיומה של שלטון זה אינה סותרת את תוכניותיו של הקב״ה.

וכן איתא באפיקי ים על סנהדרין צ״ז. בדברי חז״ל "אין ישראל נגאלים עד שיתיאשו מן הגאולה וכו'", וז״ל: "כי כל דבר אינו עולה למדרגה יותר גדולה כי אם אחר האפיסה ממה שהיה בתחילה, כמו הגרעין באדמה שאינו יכול לצמוח כי אם אחר שכבר עלה ונרקב לגמרי... שיהיה פושט צורה ולובש צורה... וכמו כן בגאולת ישראל עד שיגיע ל״אפס עצור ועזוב", ויהיו כאין ממש מרוב הצרות והשפלות וריבוי רשעים שבעולם, אז יגאלו".

נמצא ששני פנים לו ליום העצמאות, שמחה ותודה על מה שכבר ניתן לנו, עם השאיפה להשלמת כל מה שקיווינו לו והבטיחו לנו נביאינו.

הפס' המסיים את המזמור הנאמר ביום העצמאות (תהילים קז) "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'". ביאר ר' יונתן אייבשיץ, כאשר נעשה לאדם נס כל שהוא בתקופה הסמוכה לארוע הוא מלא התפעלות והוא זוכר להודות ולהלל למי שעשה לו את הנס, אולם ככל שחולף הזמן קיימת נטייה לשכחה ולהמעטת הכרת הטובה, ולהתמעטות השמחה, צריך חכמה גדולה לשמור על הכרת נס ההודאה וההודיה על כך, "מי חכם וישמור אלה", אולם יש להוסיף את הפס' שלפניו "יראו ישרים וישמחו", כדי לשמוח ולראות את ישועת ה' ואת ניסי ה' אנו זקוקים לישרות אמיתית, כדי שיתגלו אלינו חסדי ה'.

נסיים בתפילה השגורה בפינו בראש השנה: "ובכן תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך. שמחה לארצך, ששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימנו". אמן!

(פורסם באשכולות 60 # פרשת אמור תשס"ח)