[1]מהותו של יום העצמאות הוא ההודאה ושבח לקב"ה על שזכינו להגיע לארץ ישראל ולהקים בה מדינה ריבונית. ויש לברר מהו היחס שלנו לגבי "השלב הבא" בגאולתו של עם ישראל.

בשאלה זו ישנן שתי גישות: גישה אחת טוענת שיש לעשות מאמץ מעשי כדי להתקדם, כלומר להשתמש בכל הדרכים הלגיטימיות כדי להגיע להנהגה ע"פ דרך התורה והמצוות, ובכך להכין את העם לקראת ביאת המשיח. מאידך, יש הטוענים שעלינו להסתפק בתפילה, ולא להיות שותפים בהנהגה ובהובלה, אלא להמתין שהקב"ה יערה רוח ממרום וילמד את התועים בינה עד שיהיו מוכשרים לגאולה השלמה.

ברצוננו לבסס את הגישה הראשונה, ונפתח בדברי מרן הרב קוק זצ"ל בשמונה קבצים (קובץ ז פיסקא רא):

שואלים: במה זכה דורנו לגאולה. התשובה פשוטה היא: הוא זכה מפני שעסק במצוה היותר גדולה שבכל המצוות, במצווה השקולה ככל התורה כולה, מפני שהוא עסק בגאולת ישראל. ולא רק עסק, אלא הוא עוסק ויעסוק בלא הרף בגאולתו, וכח אלהי זה מרוממהו ומשגבהו בישועה...

כדי לבאר את דברי הרב נקדים: ידוע מה שכתבו הקדמונים (עי' בהקדמה לנצח ישראל למהר"ל ועוד) כי שורש ואֵם כל הגאולות היא גאולת מצרים, ועל כן כאשר אנו רוצים ללמוד על דרכי הגאולה בכלל, עלינו לעיין בגאולה ראשונה זו.

אחת השאלות ביחס ליציאת מצרים היא: מדוע מכנה התורה את יום טוב ראשון של פסח בכינוי "שבת" - "ממחרת השבת" (ויקרא כג, יא) ובכך נתנה פתחון פה לצדוקים ולבייתוסים בנוגע לזמן ספירת העומר (עי' מנחות פ"י מ"ג), ולא השתמשה התורה בלשון חד משמעית כגון "ממחרת החג" וכדו'?

והנה, אמרו חז"ל (פסחים קיז ע"ב, ביצה יז ע"א) כי יש הבדל מהותי בין שבת לבין יום טוב: שבת "קביעא וקיימא", קדושתה נקבעת מלמעלה ואינה תלויה בישראל, אלא היא קדמה לישראל ואינה תלויה במעשה של בני אדם. לעומת זאת ראשי חודשים והמועדים נקבעים ע"י חכמי ישראל המקדשים את הזמנים. על פי זה מבואר בכתבי האריז"ל וכן בדברי מהר"ל מפראג, שהתורה מכנה את יו"ט של פסח בשם "שבת" כדי לרמוז לאופייה של גאולת מצרים שהיתה בבחינת "שבת": הגאולה לא באה כתוצאה מ'אתערותא דלתתא', כיוון שעם ישראל לא פעל בשביל לזכות לגאולה. הקב"ה דילג על כל השלבים, ובבת אחת זכו ישראל לגאולה ב'אתערותא דלעילא'.

הדברים אמורים לא רק לגבי יום טוב ראשון של פסח, אלא אף לגבי שביעי של פסח: מבואר בדברי חז"ל (עי' בזוה"ק ח"ב קע ע"ב ועוד) שבשעה שעם ישראל עמד על שפת הים, קטרג השר של מצרים "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז". ותוך כדי המעבר בים, עבר עמהם פסלו של מיכה (סנהדרין קג ע"ב). א"כ מדוע הקב"ה מושיע את ישראל ומטביע את המצרים? אלא באותו עת נהג הקב"ה עם ישראל בחסד עליון: "וחנותי את אשר אחון... ורחמתי את אשר ארחם" - "אע"פ שאינו הגון" (ברכות ז ע"א).

כך כותב האדמו"ר בעל צמח צדק בספרו דרך מצוֹתיך (במצוות השבתת חמץ ואכילת מצה) שהמשמעות הפנימית של הפיכת הים ליבשה היא שהתגלתה בקריעת הים הנהגה מכוסה, שגם מי שאיננו זכאי בדין - יגאֵל. וזה מה שנרמז בפסוק "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", כדברי הזוהר הקדוש (פרשת בשלח דף מז ע"ב), שאין זה תלוי בתפילתכם, ואדרבה "דַבֵּר אל בנ"י ויסעו" (שמות יד, טו), אין זה זמן לתפילות אלא לעשות מעשה (עי' אור החיים שם).

על הפסוק "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך" (דברים טז, ח) אומרת הגמרא (פסחים קכ ע"א):  "מה שביעי רשות - אף ששת ימים רשות". 'חובה' היא הכרח וכפייה, ואילו 'רשות' משמעותה שהדבר אינו תלוי ומוכרח במעשי בני האדם. גם כאן יש רמז לכך שאופייה של גאולת מצרים היא אופי של אתערותא דלעילא [אמנם בלילה הראשון יש חובה לאכול מצה, כיון שבליל הסדר קיימו ישראל את מצוות הפסח והמילה, "בדמייך חיי", בבחינת אתערותא דלתתא].

אולם בהנהגה זו, שהכל מושפע מלמעלה בחסד ה' ישנו חיסרון, כפי שאומר הרב זצ"ל במקום אחר באותו קובץ (פיסקא מב):

אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו.

יתכן שכוונה דבריו היא, שלישועה כזו שהגיעה רק מאת ה' ללא פעולתו של האדם עצמו, אין קיום תמידי. ויש לכך מקורות וסימוכין רבים בדברי רבותינו.

ראשית, מבואר בדברי האריז"ל, שאותה הארה גבוהה ועליונה שהשיגו בני ישראל בליל הסדר נלקחה מהם למחרת, ומעתה הוטל עליהם להתקדם שלב אחרי שלב בכוחות עצמם בימי הספירה, ולהגיע לדרגה זו באופן עצמאי בחג השבועות, ורק כך יכלו לקבל את התורה. כעין זה מובאת בירושלמי (חלה פ"ב ה"א) שיטה הסוברת שירבעם בן יואש הרחיב את גבולות ישראל אף יותר ממה שכבש יהושע בן נון. אך הדבר לא החזיק לאורך זמן, מפני שכיבוש זה לא היה בזכותם של ישראל אלא מפאת מצבם הרוחני הירוד, ועל כן לא היתה לזה נצחיות.

דבר זה נרמז בפסוק "א-להים יחננו ויברכנו יאר פניו אִתָּנוּ סלה" (תהלים סז, ב), כפי שכתב האלשיך שם, שכאשר מידת הדין [המתבטאת בשם "א-להים"] אומרת שצריך לברכנו, אז "יאר פניו אתנו סלה" - לעולם ועד. אך כאשר הברכה מגיעה בחסד ולא כגמול עבור מעשינו, אין לזה נצחיות.

וכן נאמר אצל פינחס (במדבר כה, יג) "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", וכתב רש"י שם: "בדין הוא שיטול שכרו", וביאור דברי רש"י הוא כפי שנתבאר, שכיוון שפנחס פעל בכוחותיו שלו ומסר את נפשו על כך, הרי ששכרו מגיע לו "בדין" ולא בחסד, וממילא השכר הוא נצחי - "ברית כהונת עולם".

ונראה שזוהי כוונת הרב במשפט הנ"ל: "אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".

יסוד זה, שדווקא בהתעוררות מלמטה הגאולה היא גאולה שלמה ותמידית, ניתן לראות גם ממקורות נוספים, ונביא כמה מהם:

א. כתב בספר נפש החיים (שער א פרק ט):

ולכן בעת קריעת ים סוף. אמר הוא ית' למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ר"ל דבדידהו תליא מלתא. שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסעו הלוך ונסוע אל הים סמוך לבם לא יירא. מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם. אז יגרמו עי"ז התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם.

והנה בעם ישראל היו עובדי ע"ז, ועבורם היה צריך לפעול במידת החסד העליון. אך הים נבקע דווקא בזכות אלו שקפצו לתוך הים בעוצם בטחונם. ללא אותה פעולה של מסירות נפש לא היה נבקע הים.

ב. במעמד הסנה נאמר למשה רבינו (שמות ג, יד) "אהיה אשר אהיה", וביארו חז"ל "כשם שאתה הוה עמי כך אני הוה עמך". ועל ישראל נאמר "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי" (שה"ש א, ט). הדמיון הוא לסוסה, כשם שהסוס מנהיג את הרוכב, כך ישראל כביכול מנהיגים את הקב"ה. וכן כתוב "רוכב שמים בעזרך" (דברים לג, כו) אנו בהנהגתנו קובעים כיצד התנהג הקב"ה עמנו מלמעלה (ע"ש בנפש החיים).

ג. במקום אחר (ש"ג פי"ב) כתב הגר"ח מוולוז'ין לבאר את הגמ' בחולין (ז ע"א):

"אין עוד מלבדו" - אמר רבי חנינא: ואפילו כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה דרבי חנינא, אמר לה: שקולי, לא מסתייעא מילתיך, אין עוד מלבדו כתיב. והאמר ר' יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה! שאני ר' חנינא, דנפישא זכותיה.

והדבר תמוה, הכיצד סמך  רבי חנינא על זכויותיו? מבאר הנפש החיים שם:

ודאי שלא היה מחזיק עצמו ר' חנינא דנפיש זכותי' כ"כ מתורתו ומעשיו הטובים המרובים עד שבעבורם היה סמוך לבו שלא ישלוט בו פעולת הכשפים. אבל הענין כמש"ל כיון שבאמת אין בכחות המרכבה טמאה שום כח מעצמם חלילה. אלא שהוא יתב' קבע כחם למעלה מכחות טבעי הכוכבים ומזלות וכו', ולכן גם ר"ח לא שבטח על זכות קדושת תורתו ומעשיו המרובים. רק שידע ושיער בנפשו שזאת האמונה קבועה בלבו לאמיתה שאין עוד מלבדו יתב' שום כח כלל. והדביק עצמו בקדושת מחשבתו לבעל הכחות כולם אדון יחיד המלא כל עלמין ואין כאן שום שליטה ומציאות כח אחר כלל. לכן היה נכון לבו בטוח בזה שלא ישלטו עליו פעולות הכשפים הנמשכים מכחות המרכבה טמאה. ז"ש לא מסתייעא מילתיך אין עוד מלבדו כתיב.

כלומר, שדבקותו ועוצמת בטחונו של רבי חנינא בבורא עולם היתה כה מוחלטת, שהאמין בכל מאודו שאין מלבדו יתברך שום כח כלל, ובכך הוא 'נטרל' את אותם הכשפים.

ד. במסכת ר"ה (פ"ג מ"ח): "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים".

ה. שואל הבני יששכר (מאמרי חודש אלול, מאמר א אות ד) לפי היסוד הנ"ל יש להבין מדוע העולם לא נברא בהתעוררות מלמטה, הרי אם יש רק אתערותא דלעילא הדבר אינו בר קיימא. ותירץ ע"פ דברי המדרש, שהקב"ה נמלך בנפשותיהם של הצדיקים וברא העולם (בר"ר ח, ז), וכן אמרו (שם א, ד) שישראל עלו במחשבה להבראות עוד לפני בריאת העולם, שנאמ' (תהלים עד) "זכור עדתך קנית קדם". מבואר שגם בבריאת העולם היה ענין של אתערותא דלתתא.

ו. אומרת הגמ' (ברכות ס ע"א) "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקיבה". וביארו בחסידות על דרך צחות (עי' קדושת לוי פרשת תזריע): "אשה מזרעת תחילה" - דהיינו כאשר השפע בא מחמת מעשה התחתונים שהם מקבלי השפע ובבחינת אשה, אז "יולדת זכר" שנאמר עליו "כאיש גבורתו", שאין בזה שום קטרוג חס ושלום והשפע מתקיים. אבל אם "איש מזריע תחילה", דהיינו כשהקב"ה בעצמו מעורר השפע על עמו ישראל, אז "יולדת נקבה" כמו שאמרו "תש כוחו כנקבה" (ברכות לב ע"א), כי שם חס ושלום יש קטרוג.

עתה נשוב לדברי הרב קוק בהם פתחנו. הרב הציג את השאלה "במה זכה דורנו לגאולה" - הרי בכל הדורות התפללו ונכספו לגאולה? אלא, כנראה זה לא הספיק. נדרש גם מעשה בפועל - לעסוק בגאולה. זוהי תשובתו של הרב: "מפני שהוא עסק בגאולת ישראל". הן במישור המעשי ממש של ההתיישבות בכל חבלי ארצנו והן במישור המדיני. על כן זכו לגאולה, וזה בבחינת "משיח בן יוסף".

מפורסמים דברי הרב בתחילת אורות א"י, ש"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האמה, חבוקה בסגלות פנימיות עם מציאותה". הארץ אינה רק שטח גיאוגרפי להתיישב בו, אלא על ידה מתממשת סגולתו הפנימית של עם ישראל, שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי במלואה בחוץ לארץ. העיסוק ביישוב הארץ ובהקמת מדינה הוא גופא עיסוק בגאולת ישראל.

עוד כתב הרב (אורות ישראל ו, ז) את המשפט המפורסם "מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון". הקמת המדינה היא חלק הכרחי בשלב הגאולה, אך אין להסתפק רק בשיבת ישראל לארצו, אלא מוטל עלינו להתקדם לשלב של כינון מדינה הפועלת ברוח התורה והאמונה - זהו השלב הבא של הגאולה.

וכי נוכל להסתפק בתפילה גרידא? אם כן מהו ההבדל בין הדורות הקודמים לבין הדור שזכה?

על כך דיבר הרב כאשר כתב בשמונה קבצים שם: "ולא רק עסק, אלא הוא עוסק ויעסוק בלא הרף בגאולתו, וכח אלהי זה מרוממהו ומשגבהו בישועה..." בוודאי יש גם להרבות בתפילה ובתחנונים להשלמת תהליך גאולתנו במהרה, אך אין להסתפק בכך: אע"פ שאנו עדיין מיעוט, עלינו להמשיך ולעסוק בפועל בגאולה, וע"י נזכה לגאולה השלמה.

וכמובן, כל הדרכים בהם אנו פועלים במישור המעשי צריכים להיות ע"פ שלושת תנאים:

1. על פי ההלכה המסורה לנו מדור לדור.


2. מתוך התייעצות עם גדולי ישראל שיתוו את הדרך הנכונה, בצורה שתגרום לקידוש שם שמים ולא חלילה להיפך, באופן שגם הרחוקים מתורה ומצוות יטעמו ויראו כי טוב ה', ויחפצו להצטרף לדרכה של תורה.


3. כל מעשינו יהיו לשם שמים ולא לתועלת אישית.

כל אחד ואחד מאיתנו צריך לפעול כדי להאהיב שם שמים על חבריו, ולהראות ש"לא בשמים היא", וכך להתקדם לשלב הבא. אם נעסוק גם בתפילה וגם בעשייה, אין ספק שכשם שאנו פותחים פתח מלמטה, כך יפתח ה' מלמעלה, ונזכה לגאולה השלמה בקרוב ממש, אכי"ר.