א. ברכת התורה

לשאלה מדוע אנו מברכים בכל בוקר ברכות התורה מובאים שני טעמים בראשונים:

1. הרא"ש במסכת ברכות (א, יג) כתב, ששינה שאדם ישן - גם בצהריים - מהווה הפסק לברכת התורה. כלומר, כשאדם מברך ברכת התורה, כל שלא הסיח דעתו מהתורה הברכה עדיין חלה, שהגמרא בברכות (לה ע"ב) אומרת שאפילו לרבי ישמעאל הסובר שמותר לשלב תורה ועבודה, אמר "הנהג בהן דרך ארץ". והסביר ר' חיים מוולוז'ין שלשון "הנהג בהן דרך ארץ" הכוונה שאף שמותר לאדם לעבוד למחייתו, עיקר מחשבתו כשעוסק במלאכתו צריכה להיות בדברי תורה. לכן לפי הרא"ש גם כשאדם אוכל ועובד אין היסח הדעת מברכת התורה, אבל כשהולך לישון אין לאדם דעת, ולכן לשיטת הרא"ש אפילו על שנת צהריים צריך היה לברך ברכת התורה.


2. התוס' בברכות (יא ע"ב) מביאים את שיטת ר"ת, שהסיבה שמברכים כל בוקר ברכת התורה, היא משום תקנה שתקנו לברך ברכת התורה מבוקר לבוקר כל כ"ד שעות.

אמנם בדרך כלל היום הולך אחר הלילה, אבל כאן הלילה הולך אחר היום. אפשר להביא מקור לכך על פי הגמרא בעירובין (סה ע"א) שאומרת שרב אחא בר יעקב היה לווה ביום ופורע בלילה. כלומר, הוא היה עובד ביום, אבל כיוון שאנחנו צריכים ללמוד תורה כל היום, הוא היה משלים את הלימוד בלילה. רואים שבלימוד תורה הלילה הוא זמן הפירעון של היום, ולכן הוא הולך אחר היום.

השו"ע באו"ח (מז, יא) בעניין שנת קבע על מיטתו ביום, הזכיר את דעתו של הרא"ש, אבל כתב שנהגו כדעת ר"ת ששינה אינה נחשבת הפסק.^[1]

בכל אופן, לכו"ע שינה בלילה על מיטתו נחשבת הפסק, וזהו הטעם שמברכים ברכות התורה בכל בוקר.

נפק"מ בין שיטת ר"ת לשיטת הרא"ש

נפק"מ בין שיטת הרא"ש לר"ת - באדם שלא ישן בלילה. לפי הרא"ש לא היה הפסק, ולכן לא יוכל לברך, ואילו לר"ת כיוון שהגיע יום חדש צריך לברך.

בפוסקים הובאו כמה עצות כדי להתמודד עם הבעיה:

1. במשנ"ב (מז, כח) כתב שאפשר למצוא אדם שישן חצי שעה על מיטתו כדי שיוציאנו ידי חובה. במקרה כזה יש לעשות תנאי שאם הוא לא חייב לברך, הוא מכוון לענות אמן על ברכה של מישהו אחר.


2. עצה שהביאו הגאון עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע וחתנו החתם סופר – לישון שנת צהריים בערב החג ואז להתחייב למחרת בבוקר ממה נפשך – שכן גם לרא"ש היה הפסק של שנת צהריים.

יש מקום לפקפק בעצה זו מדברי תלמידי ר' יונה בברכות, שאמרו שאהבת עולם בעצמה נחשבת כברכת התורה, ולכן לרא"ש כשבירך בערבית כבר יצא ידי חובה. ויש לתרץ ע"פ הירושלמי שהביאו התוס' בברכות (יא ע"ב) שאהבת עולם פוטרת רק אם למד תורה מיד אחריה, והשו"ע (מז, ח) כתב שיש להסתפק אם ק"ש נחשבת כלימוד תורה, ולכן אולי אם לא ילמד אחר אהבת עולם יועיל פתרונו של ר' עקיבא איגר.

1. לא לברך ברכות התורה בבוקר, ולכוון לצאת באהבה רבה ומיד אחריה ללמוד משהו.


2. בלוח ארץ ישראל הביא שהאדר"ת, חותנו של הראי"ה קוק זצ"ל, אמר, שגם לדעת הרא"ש אדם יכול לכוון בברכת התורה שמברך שתחול עד לבוקר שלמחרת, למרות ההפסק. ותירוץ זה מחודש ויש בו קושי גדול.

למעשה

לבני אשכנז - טוב לשמוע אדם אחר, ואם א"א ניתן גם לעשות כעצת הגרע"א. גם לבני אשכנז יש דעות שאם אין לו אחר יכול לברך (הגרש"ז אויערבאך, ערוך השולחן ועוד), וזה מבוסס על פסיקת בני ספרד.

הפוסקים הספרדים (כף החיים, יביע אומר) פוסקים שעיקר ההלכה כר"ת, שכן כך היה המנהג מדורי דורות. וכתב תרומת הדשן (סימן לז) שבמקום מנהג אין אומרים סב"ל, ולכן מנהג ספרדים שאדם שישן כל הלילה מברך הכל כרגיל - למעט ברכת על נטילת ידיים שלא מברכים, ואשר יצר רק אם היה צריך לנקביו. לאשכנזים לא מברכים ברכות התורה, ויש ויכוח לגבי ברכות "א-להי, נשמה" ו"המעביר שינה", שלדעת השערי תשובה לא מברכים ולדעת הגאון ר' זלמן (שו"ע הרב) מברכים.

ב. מנהג אכילת מאכלי חלב

המשנ"ב (סימן תצד) הביא סיבה מעניינת לטעם אכילת מאכלי חלב בשבועות, שכשעם ישראל קיבלו את התורה לא מצאו מה לאכול תכף כי אם מאכלי חלב, כי לבשר צריך היה הכנה רבה כמו סכין בדוק לשחיטה, ניקור חוטי החלב והדם, הדחה ועוד, על כן הם העדיפו לאכול מאכלי חלב, ואנחנו אוכלים מאכלי חלב זכר לזה.

בספר תבואות שור כתב סיבה אחרת. הגמרא בשבת (פח ע"א) מספרת, שכאשר עלה משה למרות, המלאכים לא רצו שהקב"ה יתן תורה לבשר ודם. ומובא במדרש, שהקב"ה השיב להם שכשהם ירדו למטה הם אכלו אצל אברהם בשר וחלב, דבר שאצל עם ישראל אפילו תינוקות של בית רבן מקפידים להפריד. ולכן אנחנו אוכלים בשבועות חלב כדי להזכיר אותו עניין.

למעשה

משום שיש מצווה לאכול בשר בקר ביום טוב - המנהג הנכון הוא לאכול בבוקר מוצרי חלב, ובצהריים לאכול סעודה בשרית.

בעניין הפרדה בין בשר וחלב

הגמרא בחולין (קה ע"א) אומרת שאם אכל בשר אסור לאכול גבינה ואם אכל גבינה מותר לאכול בשר. והסביר רש"י שהבשר מוציא שומן ולכן צריך להמתין, אבל הגבינה לא נשארת בפה הרבה זמן, ולכן מותר לאכול בשר אחריה.

הרמב"ם כתב, שהבשר נתקע בשיניים ולכן אסור לאכול חלב אחריו, ולאחר 6 שעות שאריות הבשר כבר לא נחשבות כבשר.

ישנה מחלוקת ראשונים בזמן ההמתנה בין בשר לחלב.

התוס' בחולין (קד ע"ב) בשם ר"ת, בה"ג, רז"ה והרא"ם סוברים, שלאחר שאדם קינח את ידיו מותר לאכול גבינה לאלתר. ואילו אחר גבינה מותר לאכול בשר מיד אף בלא נטילה וקינוח.

הרי"ף, הרמב"ם והרשב"א פסקו שאחר בשר צריך להמתין 6 שעות לאכילת גבינה, וכדי לאכול בשר אחר גבינה צריך נטילה, קינוח והדחת הפה, ואז ניתן לאכול בשר לאלתר.

השו"ע ביו"ד (פט, ב) פסק כשיטתם. הרמ"א הוסיף שיש המחמירים שאחר גבינה קשה יש להמתין כמו בין בשר לחלב, וכן נוהגים חלק מבני אשכנז, אבל הגבינות צהובות הרגילות בסופר, הן לא מה שדיבר עליו הרמ"א.

יש מנהג נפוץ היום להמתין בין חלב לבשר חצי שעה או שעה. מהיכן הגיע מנהג זה?

הבית יוסף באו"ח (סימן קעג) הביא את דברי הזוהר (פרשת משפטים) האומר שלא לאכול בשר וחלב ביחד לא בסעודה אחת ולא בשעה אחת, ואם עושה זאת הדבר מעורר דינים בעולם.

יש שהבינו שצריך להמתין שעה בין חלב לבשר, ויש שהבינו שהכוונה לעשות בזמן אחד וצריך לעשות הפסק, ומה נחשב הפסק? רש"י בפסחים (צט ע"ב) כתב שלאלתר נחשב תוך חצי שעה ומעבר לכך זה כבר נחשב הפסק. וכך קיימא לן בכל מקום שחצי שעה נחשב הפסק. אלה המקורות למנהגים של חצי שעה ושעה.

למעשה

מעיקר הדין, השו"ע פסק שאם בירך ברכה אחרונה, נטל ידיו וקינח פיו יכול לאכול בשר לאלתר אחר גבינה, אבל אם נתחשב בדעת הזוהר הקדוש אין זה מספיק, בגלל העניין הסגולי שיוצר נזק רוחני. ולכן מצד ההלכה אין לנו אלא כפסק השו"ע, אבל ראוי לנהוג כזוהר ממידת חסידות, וכן כתב השל"ה הקדוש שמי שממתין חצי שעה או שעה תבוא עליו ברכה.

ג. שימוש בכיריים ביו"ט

ישנן כיריים חשמליות שע"מ לסובבן צריך ללחוץ על הכפתור ולהצית אש, ובלי הלחיצה על המצת א"א לסובב את הכפתור כלל (וממילא לא דולף גז). כיצד ניתן להשתמש בהם ביו"ט? ישנה עצה שמובאת בספר אור לציון:

השו"ע (תקב, א) פסק שאין להבעיר אש ביו"ט, ובאמת זו מחלוקת האם האיסור הוא מהתורה או מדרבנן.

הט"ז (ריש סימן תקב) סובר שהאיסור הוא מהתורה, ואוכל נפש שהותר זה

תיקון אוכל כמו בישול ואפייה שזה יש מיש, אבל הדלקת אש שהיא יש מאין לא הותרה ביו"ט. אבל רוב האחרונים חלקו ואמרו שגם הבערה מותרת מהתורה, אבל משום שהיא דומה לאיסור מוליד גזרו רבנן לא להדליק ביו"ט ועוד שבנקל ניתן להכין אש לפני יו"ט.

ויש נפק"מ גדולה האם במקום הצורך יהיה ניתן להגיד לגוי להדליק אש ביו"ט. בשבת הדבר וודאי אסור כי אמירה לגוי היא שבות. אבל ביו"ט - לט"ז אסור כשבת, אבל לרוב האחרונים שהאיסור להדליק אש הוא מדרבנן, השו"ע כבר פסק שאמירה לנכרי באיסור שבות מותרת במקום חולי או הפסד. יתירה מכך, לשיטת בעל העיטור המובאת בשו"ע (רעו, ב) מותרת אמירה לגוי אפילו במילי דאורייתא לצורך מצווה. והרמ"א הביא אותו וכתב שאין נוהגים כמותו אלא במקום צורך גדול. ואפשר לעשות ספק ספיקא: שמא הלכה כרוב האחרונים שהדלקה היא איסור דרבנן, ואם הלכה כהט"ז, שמא הלכה כבעל העיטור.

נוסף על כך, כי במרוקו (מובא בספר שמש ומגן) נהגו להדליק חשמל ביו"ט משום שהם טענו שהחשמל כבר נמצא בחוטי החשמל ורק צריך לגלותו, ולכן אותו אדם שמדליק הוא בעצם רק מעביר אש ולא יוצר.^[2] ואמנם אין הלכה כמותם, שאחרונים רבים חלקו עליהם בהגדרה, אבל ניתן לצרף שיטתם להיתר אמירה לגוי במקום הצורך.

מעתה, אומר הרב אור לציון: כיוון שהדעה המרכזית שאיסור הדלקת אש הוא איסור דרבנן, אם יקרב יהודי גפרור דולק אל הכיריים מהסוג שהזכרנו לעיל לפני ההצתה ויסובב את הגז (תוך כדי לחיצה על המצת), כיוון שכבר יש לו אש בוערת בגפרור והוא צריך רק את הגז ולא את האש שמדליק המצת - הלחיצה על הכפתור היא פסיק רישא דלא אכפת ליה באיסור דרבנן, שהתוס' בשבת (קיג ע"א) התירו, וכ"ש אם נצרף את דעת חכמי מרוקו להיתר. יצויין כי היתר זה הוא רק לבני ספרד, משום שבני אשכנז מחמירים להצריך תרי דרבנן.