[1]בתפילת 'על הניסים' לפי חלק מהנוסחאות אנו מודים "על המלחמות". ורבים תמהו, מה שייך להודות על עצם המלחמה, והרי צריך להודות "על הניצחונות"?

החת"ס בדרשותיו מתרץ שאלה זו ע"פ יסוד מפורסם. הגמרא במסכת פסחים (נ ע"א) מתייחסת לכפילות שבלשונו של הנביא זכריה:

"והיה ה׳ למלך על כׇל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״. אטו האידנא לאו אחד הוא? אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה, על בשורות טובות אומר ״ברוך הטוב והמטיב״, ועל בשורות רעות אומר ״ברוך דיין האמת״. לעולם הבא, כולו ״הטוב והמטיב״.

עולה מדברי הגמרא, שכאשר שמו של ה' יהיה אחד בעולם הבא, תהיה רק ברכה אחת - "הטוב והמטיב". בשונה מהעולם הזה, שה' נקרא בשני אופנים, על הרעה הוא מברך – "ברוך דיין האמת", ועל הטובה הוא מברך – "הטוב והמטיב".

אך יש לשאול, האם לעתיד לבוא יהיה רע בעולם? והרי רש"י שם מפרש שבעולם הבא לא יהיה רע: "כולו הטוב והמטיב - שאין שם בשורה רעה". הצל"ח (פסחים, שם) מבאר את כוונת הגמרא ע"פ יסוד נפלא באמונה. באמת לא יהיה רע בעולם הבא, וכוונת הגמרא היא שלעתיד לבוא ישתנה המבט, ועל מה שבירכנו בעבר – "דיין האמת", נברך למפרע – "הטוב והמטיב", משום שנבין שכל רע שהיה לנו בעולם הזה, הוא באמת חלק ממהלך של טוב.   

ישנם פסוקים ודברי חז"ל רבים המבטאים את ההבנה הזו, שהייסורים שהקב"ה מביא עלינו, יתגלו לבסוף כטובה גדולה: "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיהו יב, א), "אודך ה' כי עניתני, ותהי לי לישועה" (תהלים קיח, כא), "טוב לי כי עוניתי, למען אלמד חוקיך" (שם קיט, עא). כשאדם מגיע למדרגה כה גבוהה עד שמבין שהצרות שהקב"ה מביא עליו הן טוב ביסודם. ההודאה על העינוי היא משום שהאדם מבין שאותו עינוי יביא ל"ותהי לי לישועה". גלות מצרים היא שהולידה את יציאת מצרים, קבלת התורה וירושת ארץ ישראל. זוהי מדרגה של "בן" לקב"ה, המבין "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרךּ" (דברים ח, ה).

במדרש (תנחומא ויגש, ב) מובא על הפסוק: "מים עמוקים ימצא בלב איש, ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ, ה): "מים עמוקים עצה בלב איש - זה יוסף, 'ואיש תבונות ידלנה' – זה יהודה". אך בזוהר הקדוש (פרשת מקץ, דף רא ע"ב) מובא להיפך: "'מים עמוקים עצה בלב איש - דא יהודה, והא אוקמוה בשעתא דאתקריב לגביה דיוסף על עסקא דבנימן, 'ואיש תבונה ידלנה' - דא יוסף".

בעל שם משמואל (ויגש תרע"א, תרע"ג, תרע"ו ועוד) עמד על כך, וביאר בכמה דרכים, ע"ש. ואולי ניתן לומר ע"פ הנ"ל שבאמת שני הדברים נכונים: בליבו של יהודה היה כמוס סוד, "מים עמוקים עצה בלב איש", וסוד זה נחשף ע"י יוסף הצדיק. זוהי אותה מחשבה עליה אומר יוסף בסוף פרשת ויחי (נ, כ) "אתם חשבתם עלי רעה". במבט הצר והעכשווי, חש יוסף בשעת מכירתו שחרב עליו עולמו, כאשר אחיו מתנכלים אליו לרעה. אך במבט לאחור התברר ש"אלקים חשבה לטובה למען עשֹה כיום הזה להחיות עם רב". יוסף מציל את כולם מחרפת רעב, מייסד ומקים את עמ"י כתוצאה ממעשה מכירתו למצרים. נמצא שאותה עצה שהיתה בליבו של יהודה, התבררה אצל יוסף עצמו לטובה.

אולי זו כוונת המשורר בנוסח הפיוט מעוז צור: "בני בינה ימי שמונה" - היינו אותם שמשכילים להבין ולהתבונן בנקודה זו, שצרת גלות יוון היא זו שהביאה את כינונה של מלכות בית שני.

הגמ' במגילה (יז ע"ב) מונה את סדר ברכות תפילת שמונה עשרה, ומסבירה מדוע ברכת גואל ישראל נתקנה כברכה שביעית: "ומה ראו לומר גאולה בשביעית? - אמר רבא מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר בששית - קולות, בשביעית - מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא". מבואר שהמלחמה היא עצמה הסיבה לישועה, כאשר מבינים שהעינוי והצרה היא הסיבה לתשועה.

מהר"ל בנצח ישראל (פרק כו) עוסק בגמ' המפורסמת בסוף מסכת מכות (כד ע"ב) על חכמי ישראל שראו שועל היוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק, ומסיימת בדברי רבי עקיבא לחכמים: "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו". מבאר שם מהר"ל שהנבואות קשורות זו לזו, מתוך החושך של החורבן שרואה אוריה - יכולה לבוא התקומה. "ההעדר היא סיבת ההויה", כלומר, החושך שקודם לאור הוא זה שמאפשר לגילוי האור לאחר מכן.

מעתה אומר החת"ס שזו הכוונה בנוסח "ועל המלחמות". אנו מודים על המלחמה גופא, כי דווקא מתוך המלחמות מתגלה האור הגדול, של הגאולה.

בהגדה של פסח נאמר: "וכל המרבה לספר ביציאת מצריים הרי זה משובח". בפשוטו הכוונה היא שגם שאחרי שכולם סיימו לספר - הרי זה משובח להמשיך ולספר. אך יש כאן עומק נוסף ע"פ הגמ' בפסחים (קטז ע"ב) "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" - אם האדם מרבה לספר לא רק על גאולת מצרים אלא גם על השלב של גלות מצרים, גם על עצם הירידה והשפלות - הרי זה משובח. זוהי מדרגה של בן שמבין שהכל לטובתו.

האם אנו מסוגלים להודות לקב"ה גם על הצרות שפקדו אותנו בשמחת תורה תשפ"ד? אכן, זו מדרגה גבוהה מאוד. אבל עלינו להאמין "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה". מכח הצרות האלה נזכה לראות ישועה גדולה בעז"ה.

לפי ביאורו של החת"ס, הנוסח "על המלחמות" נכון מבחינת המסר שלו גם לפורים וגם לחנוכה. ונראה בס"ד להוסיף ביאור אחר בהודאה על המלחמות, שיש בו פן ייחודי לחנוכה.

בפרשת וישלח (בראשית לב, ח–ט) נאמר: "ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" וכו'. וכותב רש"י שם, שיעקב אבינו מכין עצמו בשלושה דברים - דורון תפילה ומלחמה.

הרמב"ן מבאר שהכנות אלו הם לפי סדר זה דווקא, וכך יהיה גם לעתיד ע"פ הכלל "מעשה אבות סימן לבנים": קודם כל יש להתפלל, ואח"כ לנסות לפתור את הדבר בדרכי שלום - אפילו בדרך די מביכה, כשרואים את המפגש של יעקב ועשיו, כאשר הוא משתחווה לפניו שבע פעמים "אולי ישא פני", ונותן לו מתנות. המלחמה היא רק בלית ברירה, באין מוצא אחר.

וכותב הרמב"ן שיעקב אבינו רוצה ללמדנו דרך חיים - לנסות לפתור את הבעיות והקשיים מול אומות העולם בדרכי שלום, אפילו אם זה בדרך של דורון או שוחד. גם הספורנו שם כותב שבדרך זו אחזו חכמי ישראל בזמן חורבן בית שני, כאשר ריב"ז היה מוכן לוותר ולהיכנע כדי להציל מה שניתן אלמלא הבריונים.

גם במעשה שכם ודינה, כאשר שני בני יעקב הורגים כל זכר בשכם, יעקב אבינו אומר לבניו דברים מאד חריפים "עכרתם אותי להבאישני" וכו'. מבחינת יעקב, כל עוד יש סיכוי לפתור את הענין בדרכי שלום, אין לפעול בדרך של מלחמה. לימים, באחרית ימיו, יאמר להם יעקב: "כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי וכו' ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה", ומסביר רש"י שמדובר העצה של שכם ויוסף. יעקב מבקר אותם על כך וסבר שלא היו צריכים לנקוט בדרך הזו.

אמנם כאן יש לעמוד על אבחנה חשובה, שהתייחס אליה רבי אלחנן וסרמן בקובץ מאמרים, בין שני מצבים שונים במהותם. ונקדים:

ידועים דברי הלבוש בתחילת הלכות חנוכה (סי' תרע) על דברי השו"ע שסעודות חנוכה אינן סעודות חובה אלא רשות. חז"ל לא תיקנו את ימי חנוכה כימי משתה ושמחה אלא כימי הודאה והלל להשי"ת, בניגוד לימי פורים שניתקנו כימי משתה ושמחה. ומה החילוק? מבאר הלבוש שיש הבדל מהותי בין צרת יון לצרת המן: גזירת המן הייתה גזירה על הגופים, "להשמיד להרוג ולאבד", וממילא היות והגוף ניצל מכיליון, תיקנו חז"ל את אופי השמחה על הגוף, לעומת זאת גזירת יון לא הייתה על הגופים ומי שהיה מקבל את גזירותיהם לא היו נוגעים בו לרעה [כפי שהיו שעשו לדאבוננו]. על כן המלחמה הייתה על הרוח - על הנשמה, "חשיכה זו יון שהחשיכה את ישראל בגזרותיה שאמרה לכתוב על קרן השור אין לכם חלק באלקי ישראל", "להשכיחם מחוקי תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ממילא גם צביון החגיגה והניצחון אינו עיסוק בגשם אלא ברוח - בהודאה והלל לקב"ה. על פי אומר רבי אלחנן וסרמן שגם התגובה לכל גזירה וגזירה שונה במהותה, ונבאר את הדברים.

רבי יצחק הוטנר בפחד יצחק (חנוכה מאמר א) מביא את דברי הגמרא בסנהדרין (עד ע"ב) שבשעת השמד יש למסור את הנפש גם על שינוי "ערקתא דמסאנא", דהיינו אם גזרו לשנות ממנהג ישראל באופן קשירת הנעליים. ותמוה, שהרי קיימא לן (שם) שרק על ג' עבירות חמורות ייהרג ואל יעבור, ומדוע יש למסור נפש גם על מנהג בעלמא? מתרץ הרב הוטנר, שיש לחלק בין מסירות נפש על מצוות התורה לבין מסירות נפש על כללות ברית התורה, על ייחודיות עם ישראל. כשמדובר על מצוות התורה, למדו חז"ל שדווקא על שלוש עבירות החמורות יש למסור את הנפש, אך בשעת שמד אדם צריך למסור את נפשו על ברית התורה, כי רצונם של הגויים היא לעקור את נשמת האומה, את סגולת ישראל, את הייחודיות והברית של עם ישראל עם הקב"ה. כשיש להם רצון כזה - אין שום שיעור למסירות נפש, ואפילו על מנהג ישראל יש למסור את הנפש. זו הייתה כל כוונתם של היוונים – להפר את ברית התורה מעם הסגולה, עם ישראל.

בגמ' בר"ה (יט ע"א) מובא: "שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות". גזרו על תורה, שבת ומילה. שואל הפחד יצחק מה מיוחד בשלושת אלה? ששלושתם נקראים ברית. על השבת נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת וכו' ברית עולם", על המילה "ואתה את בריתי תשמור", ועל התורה "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", ואמרו חז"ל (נדרים לב ע"א) "אלמלא תורה לא נתקיימו שמיים וארץ".

רבי אריה פומרנצ'יק בספרו עמק ברכה (דיני תענית סק"ו) מבאר שיש לשלוש המצוות הללו ייחודיות נוספת, והיא שיש בהן חיוב גם על קטנים, בניגוד לשאר מצוות עשה שבתורה. במילה - "בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר", בשבת - "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך", מפורש בתורה שלענין שמירת שבת מצוות חינוך היא מן התורה, ולענין תורה נאמר "ולִמדתם אותם את בניכם", יש חיוב ללמד את הקטנים. ומדוע? משום שהמצוות הללו הן היסוד של כלליות דיני התורה, של ברית התורה, של הקשר בין עם ישראל לקב"ה וייחודם משאר האומות. יסוד זה חייב להתחיל מקטנות, כי הוא הבסיס לכל היהדות.

בספר החשמונאים מובא שהיוונים גזרו על השבת, על המילה ועל קידוש החודש. מדוע גזרו על קידוש החודש? מבאר מהרש"א בחידושי אגדות למסכת ראש השנה שם, שביטול תורה וביטול קידוש החודש זה אותו יסוד. הגמ' (שבת עה ע"א) אומרת על הפסוק (דברים ד, ו) "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני כל העמים וכו' ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" - "הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות". העיסוק בחכמה זו הוא הביטוי לחכמת התורה בעיני אומות העולם, הידיעה באסטרונומיה עוד לפני שאומות העולם התחילו לעסוק בה, הוא עדות ברורה על עליונות התורה על פני שאר החכמות החיצוניות. וכן מבאר מהר"ל (נר מצווה) שיוון שהתיימרה להיות האימפריה האינטלקטואלית המפותחת והמתקדמת ביותר, ביקשה להתנכל לקידוש החודש דווקא, כי מצוה זו מסמלת "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

ידועים דברי התנחומא בפרשת נח (סי' ג) ובגמ' בגיטין (ס ע"א) שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ, שנאמר "כי על פי הדברים האלה". את כל התורה שבכתב העתיקו הגויים כדברי הגמ' במגילה (ט ע"א), אך תורה שבע"פ היא ייחודית לעם ישראל, והיא מבטאת את ברית התורה. קידוש החודש יכול להיעשות רק ע"י בית הדין הגדול, וכתב הרמב"ם בתחילת הל' ממרים שביה"ד הגדול הם עיקר תורה שבע"פ. היוונים גזרו על קידוש החודש משום שביקשו לפגוע בברית התורה, בבית הדין הגדול המייצג את חכמת התורה שבעל פה.

וניתן להוסיף עוד ענין בזה, הקשורה גם לימינו. רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר בספרו רסיסי לילה (פרק נז) שהיסוד שבו רצו היוונים לפגוע, היה דוקא בזהות המיוחדת של עם ישראל, והיינו בענין קדושת ישראל וטהרת הבית. מובא בשבת כג ע"א שגם נשים חייבות בנר חנוכה כי אף הן היו באותו הנס, ורש"י מסביר ע"פ דברי הגמ' בתחילת מסכת כתובות שגזרו שכל בתולה הנשאת תיבעל להגמון תחילה. גזירה נוראה ואיומה, פגיעה אנושה בשורש סגולת עם ישראל. היוונים רצו למחוק את זהות עמ"י כעם סגולה, כאומה מיוחדת, ועל זה יצאו החשמונאים במרד - על הקדושה ועל טהרת בית ישראל.

ומביא לכך רבי צדוק כמה רמזים. הגמ' בשבת (כא ע"ב) אומרת שזמן ההדלקה הוא "עד דכליא רגלא דתרמודאי", ועל אומה זו נאמר ביבמות (טז ע"ב) שבשעה שהחריבו את ירושלים, בני אותה אומה שפלה נפנו על בנות ירושלים והתערבבו בזרע ישראל, ולכן אין לקבל משם גרים. יסודו ועניינו של נס חנוכה הוא להשיב את טהרת קדושת וסגולת בית ישראל. ודווקא כנגדם, כשמחשיך הלילה אנו מדליקים את נרות החנוכה – והאור מכלה את החושך, את מטרתם של היוונים והתרמודיים – לפגום בטהרת ישראל.

עוד מובאות בגמ' בשבת (כב ע"א) שתי מימרות: "אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - פסולה, כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". אומר רבי צדוק, שרב נתן בר מניומי דרש את שתי הדרשות הללו בשבת וישב - חנוכה, בה דרש באגדה ובהלכה. ומה פשר סמיכות זו בין הדרשות בענין יוסף הצדיק וחנוכה? אלא, בהשלכת יוסף לבור שאין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו, מגולמת מחשבתם של האחים. יוסף הוא "צדיק יסוד עולם" - 'יסוד' הוא ענין ההשפעה כלפי חוץ, יוסף הוא "המשביר לכל עם הארץ". האחים רצו לבדקו האם הוא אכן כזה בעצמיותו, האם השפעתו כלפי חוץ היא השפעה חד כיוונית, או שחלילה הוא גם מושפע - ועלול לקלוט לתוכו מתרבותם של בני הנכר עליהם הוא רוצה להשפיע. כאשר הוא נמצא איתם באוהלה של תורה, הוא מוגן מהשפעות חיצוניות, אך מה יקרה כשיוסף יהיה בלי תורה?

זהו המבחן שעשו לו אחיו והוא התבטא בהשלכתו לבור, שאין בו מים [תורה] אבל יש בו נחשים ועקרבים [יצר הרע] - האם יוכל להגיע לערות הארץ, למצרים ארץ התועבה, ולעמוד שם בצדקתו. ואכן יוסף נשאר צדיק יסוד עולם עד אחרית ימיו, מתחילתו ועד סופו, ועמד במבחן. וזהו גם עניינו של נר חנוכה. המאבק של החשמונאים היה על נקודה זו בדיוק - לבער ולברר את כל תערובת פסול של אומות העולם, של תרמודאי, שמנסה להיכנס לכרם בית ישראל. זהו הקשר בין שתי המימרות.

הגמ' בב"ב (ג ע"ב) מספרת: "הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה, נתן עיניו באותה תינוקת. יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: כל עבדא דמריד השתא מצלח, קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא. כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמא קלא, אמרה: כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא - עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא". אומר ר' צדוק שחלילה לומר שכל זרע צדיקים זה ייכרת, ובאמת הורדוס לא הצליח להשמיד לגמרי את בית חשמונאי אלא רק את מי שמצא [והם נענשו חשמונאי כי נטלו את הממלכה כמובא בפירוש הרמב"ן בפרשת ויחי שעברו על צוואת הזקן], אבל אותם מעטים שנשארו שמרו על יחוסם וטהרתם, כזרע ישראל טהור, ומסרו נפש על דבר זה.

נמצא כי נס חנוכה יסודו להשיב את הטהרה והסגולה של עם ישראל.

מעתה נשוב לדברי רבי אלחנן וסרמן בקובץ מאמרים, שיש לחלק בין המצבים השונים: אכן, כאשר עם ישראל שרוי בצרה גשמית כזו או אחרת, יש מקום לנסות לפתור את הבעיה בדרכי שלום ע"י 'דורון' ולא לצאת מיד למלחמה  בחרב ובחנית, כפי שנהג יעקב אבינו וכפי שהוכיח את שמעון ולוי. אבל כאשר מדובר ברצון לפגוע ברוח האומה, בנשמת האומה ובטהרת בנות ישראל - זו לא מלחמה רגילה. כאן הרצון הוא לקעקע את הברית של הקב"ה עם ישראל, את  סגולת ישראל, ובזה אין שום שיעור ואין כל עכבות. כאן יש לצאת במסירות נפש - רק במלחמה. אע"פ שהיו מעטים מול רבים ואין שום היגיון וטעם להילחם ביוונים, ולכאורה היה להם לנהוג כדבריו של יעקב אבינו "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני". אלא שכאן לא מדובר במלחמה על הגוף.

בזה מובן מדוע בפורים לא התקוממו נגד האימפריה הפרסית? משום שהבינו שזה לא ריאלי להתקומם מול אומה גדולה שכזו. לכן נקטו בדרך של התרפסות: "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו", ממש כמו ההשתחוויות של יעקב לפני עשו. אסתר נקטה בדרך ריאלית ופרגמטית והבינה שלא שייך לצאת למלחמה. כי שם המלחמה היתה על הגוף. אבל בחנוכה המאבק הוא על נשמת האומה, על הברית ועל הסגולה, ולכן יוצאים בני חשמונאי מאמצים כאן את תפיסתם של שמעון ולוי שאמרו "הכזונה יעשה את אחותנו?"

נראה שהוויכוח בין יעקב לבין שמעון ולוי היה איך להבין את הפעולה שעשה שכם, האם יש בזה פגיעה בסגולת בני ישראל או לא. שמעון ולוי הבינו ששכם ובני עירו מעוניינים להתערב בהם ולפגוע בסגולה, כפי שאמרו "והתחתנו אותנו וכו' והיינו לעם אחד". ולכן סברו שאין כאן מקום לדורון ולהתרפסות אלא יש לצאת למלחמה.

על פי זה ניתן לבאר שזוהי ההודאה שלנו "ועל המלחמות". אנו מודים לקב"ה שנתן עצה בליבם של החשמונאים להילחם, לא ליפול על רגליהם להשתחוות ולהתחנן, אלא ללכת ולהילחם מעטים מול ורבים, כי זו הדרך היחידה כאשר רוצים לקעקע את סגולת עם ישראל, לפגוע בבנות ישראל ובטהרת בית ישראל.

בחתימת הדברים יש להוסיף: בשנה אחרת ביארנו שההודאה בחנוכה היא לא רק על העבר אלא גם על העתיד. והנה, יון הוא מבניו של יפת, וכנגדו נלחמו החשמונאים ועלה בידם. לעם ישראל יש 'עסק' עם בן נוסף של יפת - "בני יפת גומר ומגוג". יש רמז למלחמת גוג ומגוג בנוסח על הניסים: "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך". הצירוף "גדול וקדוש" לקוח מנבואת יחזקאל (פרק לח) העוסקת במלחמת גוג ומגוג, שם נאמר בסוף הפרק (פסוק כג): "והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים ורבים, וידעו כי אני ה'".

על מה באים גוג ומגוג למלחמה? בנבואת המלחמה לעתיד לבוא שבספר זכריה (יד, ב) כתוב: "ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תשכבנה". אותם רשעים באים לפגוע בנשים, בטהרת בנות ישראל, בדיוק באותו ענין שרצו לפגוע אחיהם בני יון. והדברים מחרידים כל לב ונוגעים ממש למאורעות הקשים שאירעו לנו בפרוץ המלחמה הנוכחית רח"ל, ודבר שפתים אך למחסור.

ב"ה עם ישראל התחזק בעוז ותעצומות ויצא למלחמת חורמה כנגדם. אנו מודים לקב"ה שהושיע אותנו בימים ההם, ומצפים לישועה גם בימינו אלה. תפילתנו שיתקיימו בנו במהרה דברי המשורר בסיום הפיוט מעוז צור: "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה, נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה וכו', דחה אדמון [עמלק] בצל צלמון, הקם לנו רועים שבעה".