מנהג כל ישראל להפטיר בחג השבועות במרכבת יחזקאל. מנהג זה מיוסד על דברי הברייתא שסוף מסכת מגילה (לא ע"א) בה למדנו: "בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק, אחרים אומרים: בחדש השלישי, ומפטירין במרכבה".

ולכאורה דברי הברייתא קשים להבנה, שהרי במסכת מגילה (כה ע"א) שנינו: "אין מפטירין במרכבה, ורבי יהודה מתיר".

וכלל נקוט בידינו יחיד ורבים הלכה כרבים. ובאמת שטעמם של חכמים מסתבר וכפי שפירש זאת הרמב"ם (בפירוש המשניות שם):

וטעם מי שאומר אין מפטירין במרכבה, כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעוה על דברים שאינם מוסיפין להם אלא ספקות.

ובלשונו של רבינו עובדיה מברטנורא: "דלמא אתי לשיולי ולעיוני בה". והדעת נותנת שאכן כך יקרה, שהרי הטעם העיקרי של הקריאה בתורה ובנביא בציבור הוא שיקשיבו העם לדבר ה' המופיע בתורה ובנביא, ילמדו אותו, יעיינו בתכניו ויפנימו את משמעויותיו הרוחניות והמעשיות[1].

מעתה, מתחדדת שאלתנו: מכיון שלא ניתן לדרוש במרכבה אפילו ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מה טעם ראו חכמים לתקן לקרוא בעניין שאסור לדרוש בו ברבים.

על מנת ליישב את מנהג ישראל, עלינו לעיין תחילה בטעמה של תקנת קריאת מעשה מרכבה בחג השבועות. רש"י על הברייתא במסכת מגילה (לא ע"א) פירש: "במרכבה - דיחזקאל, על שם שנגלה בסיני בריבוא רבבות אלפי שנאן".

על פירושו של רש"י יש להקשות, שאין לדמות את גילויה של מרכבת ה' בסיני, למרכבה שראה יחזקאל. בסיני ירד הקב"ה ממעונו והופיע במרכבתו כדי לשכון בתוך בני ישראל. ביחזקאל, לעומת זאת, המרכבה מופיעה בהקשר הפוך לחלוטין. יחזקאל רואה את המרכבה העוזבת את המקדש ויש בה כדי ללמד על סילוקה של שכינה מן המקדש ומארץ ישראל[2]. מהו אם כן הטעם לקריאת מרכבת יחזקאל בשבועות.

ייתכן כי קריאת ההפטרה לא באה לדבר על המרכבה שאין לנו רשות לדרוש בה. ההפטרה נתקנה בגלל הפסוק הראשון שלה, אותו מותר לדרוש, והוא יסוד בחירתה של ההפטרה.

הפרק פותח כידוע בתיאור הזמן והמקום בהם מצוי הנביא:

וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱ-לֹהִים.

תיאור הזמן 'ויהי בשלושים שנה' אינו מובן, שלושים שנה לאיזה מנין. רש"י הולך בשיטתו של מדרש 'סדר עולם', ומפרש כי מנין שלושים השנה מתייחס למציאת ספר התורה בימיו של יאשיהו מלך יהודה:

שלשים שנה שמנה, לתחלת היובל מנה, שהיובל האחרון התחיל בתחלת י"ח ליאשיהו, היא השנה שמצא חלקיהו את הספר.

מציאת ספר התורה בימי יאשיהו היה אירוע מכונן בחיי העם. ספר התורה שכתב משה רבינו נמצא בקודש הקדשים והספר היה פתוח בפרשת התוכחה. יאשיהו כינס את העם וכרת איתם ברית ללכת בדרכי ה' כדי למנוע את החורבן עליו מסופר בספר התורה.

נבואת יחזקאל מלמדת, כי שלושים שנה לאחר מכן לא עמד העם בברית, ומשום כך השכינה מסתלקת מישראל.

נעים יותר לקרוא פרקים נבואיים העוסקים במתן תורה ובשעותינו היפות כעם הנקשר לאלוקיו בקשר בל יינתק. אולם חכמים ביקשו לומר לנו את האמת הכואבת והאמיתית. קבלת התורה מחייבת את שמירתה וקיום מצוותיה; אם יעמוד העם בברית – מוטב, ואם חלילה יפר אותה - מרכבת ה' שירדה בהר סיני עשויה גם להסתלק, סילוק שמשמעו גלות וקיומה של פרשת התוכחה.

בשעה שבעל הקורא מפטיר במרכבה שביחזקאל, אנו רואים בעיני רוחנו את סילוק השכינה, שנגרם בעקבות הפרת הברית שנכרתה רק שלושים שנה קודם לכן. ואף על פי שאין השומעים יכולים להבין את עניניה של המרכבה, הם מבינים היטב בשל מה היא עוזבת את המקדש, ומה מוטל עליהם לעשות כדי שתשוב לשרות בינינו.

חג שבועות אינו יכול להתמצות בשמחת החג ובעוגות גבינה. חג מתן תורה הוא חג של עמידה בברית ה', חג של קבלת עולה של תורה עם כל המשמעויות שלה. חג בו אנו מצפים להשלמת חזרת השכינה לציון בבניינו המחודש של בית ה'.

ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.