במאמר הבא ברצוני להתחקות אחר מנהג ישראל לקרוא לשבת שחלה קודם פסח "שבת הגדול". ננסה לברר מדוע קוראים לשבת זו כך, והיכן אפשר למצוא לראשונה שהשתמשו בכינוי זה?

הנס הגדול

הרבה ראשונים הסבירו ששבת זו נקראת "שבת הגדול" כדי לרמוז על הנס הגדול שנעשה בשבת זו.

ב"דעת זקנים" לבעלי התוספות (שמות יב, ג) כתבו:

בעשור לחדש. פסח מצרים מקחו בעשור הי' וכאשר ראו בכורי מצרים כך א"ל לישראל מה זאת לכם א"ל פסח הוא שיפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים ויהרוג במצרים הבכורות אצל המצריים ואמרו להם שלחו ישראל כי אתם גורמים לנו למות ולא רצו והם הרגו בהם כמה וכמה והיינו דכתיב למכה מצרים בבכוריהם בכורי מצרים לא נאמר אלא מצרים בבכוריהם שהבכורות הכו עצמן. ועוד אתמר במדרש כי כשלקחו הפסח בעשור לחדש שבת היה שהרי קי"ל דפסח מצרים בחמישי בשבת כדכתיב במס' שבת פ' ר"ע א"כ עשור שלו בשבת שלפניו וכשראו המצרים כשלוקחין הפסחים לשחוט נתקבצו עליהם להרגן כי יראתן של מצרים הי' בהמות ועשה להם הקדוש ברוך הוא נס וניצולו ולכך קרוי שבת הגדול מפני גדול הנס...

הסבר זה נמצא גם בדברי התוס' על הש"ס (שבת פז ע"ב, ד"ה ואותו וכו'):

ואותו יום חמישי בשבת היה כו' - ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן שאז היה בעשור לחדש ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש (תנחומא פ' בא) כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם.

וז"ל המדרש (תנחומא פרשת בא, אות יח, מהדורת בובר):

ומת כל בכור (שמות יא, ה). נתכנסו כל הבכורות אצל אבותיהן אמרו להם כל מה שאמר משה הביא עלינו, אין אתם מבקשין שנחיה, אלא בואו ונוציא את (העבדים) [העברים] הללו מבינינו, ואם לאו הרי אנו מתים, השיבו אותם ואמרו להם אפילו כל המצרים מתים אינן יוצאין מכאן, מה עשו נתכנסו כל הבכורות והלכו להם אצל פרעה והיו מצווחין אל פרעה ואומרים לו בבקשה ממך הוצא העם הזה שבשבילם הרעה תבא עלינו ועליך. אמר להם לעבדיו צאו וקפחו שוקיהם של אלו, מה עשו הבכורות, מיד יצאו ונטל כל אחד ואחד מהם חרבו והרג אביו, שנאמר למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י), למכה בכורי מצרים אין כתיב כאן אלא למכה מצרים בבכוריהם, משנהרגו אבותיהם נגלה [עליהן] הקדוש ברוך הוא והרגן, שנאמר וה' הכה כל בכור...

אולם, נראה שהנס שעליו מסופר בתוס' ובמדרש תנחומא אינו אותו הנס שעליו מסופר בספר "דעת זקנים" לבעלי התוס'. הרי במדרש תנחומא מדובר שהבכורות המצריים נלחמו במצריים, והסיבה לכך היתה כיון שרצו שישחררו את בני ישראל. לעומת זאת, ב"דעת זקנים" מסופר על נס אחר, שהמצריים רצו להרוג את בני ישראל, ובני ישראל ניצלו. ונס זה מבואר ביתר פירוט בספר "האורה" לרש"י (חלק ב, סימן סב):

שבת שלפני הפסח נהגו בני אדם לקרוא אותו שבת הגדול ולא ידעו על מה שהוא גדול מכל שבתות השנה, אלא לפי שניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם, ומקחו של פסח מבעשור, היה בשבת שלפני הפסח. אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו [שמות ח, כב] אמר להם הקדוש ברוך הוא עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם הלכו ולקחו איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום, כשראו כן המצריים היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהם מחותכין ובאש נדעכין ונדונין ביסורים וחליים רעים ומרים, ולא הזיקו לישראל, ועל שם שנעשו בו נסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח, נקרא שבת שלפני הפסח שבת הגדול. מפי ר' אברהם נשמתו עדן:

יש להעיר, שמתשובה זו מתבאר לנו שרש"י עצמו לא ידע את הנימוק הברור לקריאת שבת זו בשם "שבת הגדול". כלומר, רש"י וכן הראשונים האחרים הביאו נימוקים טעמים שונים לקריאת השם, אבל אין להם מקור ברור שכך אכן הסיבה לקריאת השם. אפשר לדמות את הדבר לנתינת טעמי מצוות. בתחילה אין יודעים את הטעם, וקיום המצוה אינו תלוי בטעם. לאחר זמן, דנו המפרשים מהו הטעם למצוה. אבל הציווי על המצוה וגם קיומה, לעולם אינם תלויים בטעמה. כך גם הדבר בנידון שלנו. הטעמים באו לאחר שנוסד המנהג. לאחר שנהגו לקרוא לשבת זו בשם "שבת הדגול", דנו הראשונים בשאלה מדוע נהגו כך. יש הרבה מנהגים שנוצרו ואינו ידוע טעם הדבר, ורק לאחר מספר דורות ניתנו טעמים למנהגים. ואין הכרח שטעמים אלו נכונים, ואין הטעמים באים כדי לקבוע את המנהג. הטעמים רק באים כדי להסביר. אבל, המנהג קיים גם בלי קשר עם הטעם. המנהג עומד בפני עצמו בלי הטעם.

כאמור, הטעם דלעיל הוזכר על ידי עוד הרבה ראשונים^[1].

המעניין הוא שמדרש זה שהובא בספר "האורה" וב"דעת זקנים" לבעלי התוס' לא נמצא בפנינו. אנחנו לא מכירים מדרש זה.

הקשו מספר קושיות על טעם זה שהוזכר על ידי הראשונים:

1. מדוע קבעו לזכור את השבת ולא קבעו לזכור את העשירי לחודש?


2. הרי לא רק עשירי לחודש הוא יום גדול, כל הימים מעשור לחודש עד י"ד בחודש הם גדולים. בכל הימים הללו נעשה להם נס.


3. שבת היא לשון נקבה והיו צריכים לומר "שבת הגדולה".

שאלות אלו הובאו על ידי א. הילביץ (במאמרו בכתב עת "סיני", כרך סט, במאמרו "הפטרת שבת הגדול"). הוא נתן פתרון מעניין כדי ליישב קושיות אלו. לדעתו, בתחילה נקרא שבוע הגדול ולא שבת הגדול. דהיינו, קבעו שהימים מעשירי לחודש עד פסח, ייקראו שבוע הגדול, ולאחר מכן כשהשתנה המושג "שבת" ו"שבוע" שינו את השם. כלומר, המושג "שבת" השתנה למושג שמשמעותו שבוע. והמושג "שבוע" השתנה למושג שמשמעותו שביעית. אבל גם כשקראו "שבת הגדול" כוונתם היתה "שבוע הגדול". בדורות הבאים לא הבינו את הדבר, ונשארו רק עִם השבת. בכך יש ליישב את כל הקושיות שהוצגו לעיל.

כמובן, שאפשר לתת יישובים שונים^[2], אך כאן ניתן יישוב שמיישב בבת-אחת את כל הקושיות.

הציווי הראשון

חזקוני (שמות יב, ג) כתב:

בעשר לחודש הזה ויקחו להם יום שבת היה ולפי שעשו בו ישראל מצוה ראשונה כגון מקח הפסח בעשור נקרא שבת הגדול.

כעין זה כתוב בספר "אבודרהם" (חודש ניסן):

ומוסיף (אבן הירחי, בעל ספר ה"מנהיג") שם טעם אחר שלכך נקרא שבת הגדול שהוא שבת ראשון שנכנסו למצות.

 אלא, לא ברור מה עניין הגדול לכך שנצטוו לראשונה? יש להסביר שכוונת הדברים ששבת זו מיוחדת שבה הצטווינו לראשונה, ולכן היא נקראת שבת הגדול.

הרב מנחם מנדל כשר זצ"ל (בספרו "הגדה שלמה", מבוא, פרק יב) הביא שהאחרונים הוסיפו לטעם זה, שמאחר שנצטוו במצוה ראשונה נעשו גדולים, כמו קטן המגיע לגיל י"ג שנה ומתחייב במצוות נקרא גדול.

נלענ"ד, שיש להעיר על הסבר זה, שהרי הציווי אינו עושה אותו גדול. הגדלות נקבעת לפי שנים וסימנים (שתי שערות).

הוא הביא שבעל ספר "עוללות אפרים" (מאמר לא) הסביר את הטעם על פי דברי חז"ל: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (עיין מסכת קידושין לא ע"א).

יש להעיר שכמובן, גם על טעם זה יש להקשות מדוע קראו דווקא לשבת "שבת הגדול" ולא תלו את הדבר ביום – "עשור לחודש"? וכן, מדוע נקרא "שבת הגדול" ולא "שבת הגדולה"?

אולי לגבי השאלה השניה יש להסביר שלפי טעם זה אין הכוונה שהשבת היא גדולה, אלא הכוונה שבת שנעשינו גדולים. שבת שעם ישראל נעשה גדול.

דרשה גדולה

מובא בספר "הפרדס" לרש"י (עמ' שמג; הדברים הובאו בשם רבינו יצחק יוסקונטו מארץ הגר):

לפי שמאחרים העם בשבת שלפני הפסח לשמוע הדרשה עד אחר חצות, סמוך למנחה... נראה בעיני העם היום גדול וארוך יותר מיום אחר, ועל כן קראו לשבת זה שבת הגדול. וכיוצא בדבר אתה אומר, צום הגדול צומא רבא...

הסבר זה הובא בדברי עוד הרבה ראשונים^[3].

יש עדיין קושי בביאור זה, מדוע נקרא "שבת הגדול" ולא "שבת הגדולה"[4]. אולי אפשר ליישב את הדברים על פי התוספת של הרב כשר. הוא הביא שיש שמוסיפים שהיות והרב גדול-העיר דורש, נקרא שבת הגדול. לפי זה אפשר להסביר, שכוונת השם הוא "שבת שהגדול דורש". לכן, לא קראו לכך "שבת הגדולה" אלא "שבת הגדול".

קבוצות גדולות והלכות גדולות

ר"מ בן זרח, בספרו "צדה לדרך" (מאמר ד, כלל ג, פרק ג) הביא:

ויש אומרים, לפי שבשבת הזה היו מתקבצות קהלות גדולות כדי לשמוע הלכות הפסח, ולכן קראוהו שבת הגדול, לשמוע הלכות גדולות.

גם על יישוב זה קשה מדוע נקרא "שבת הגדול" ולא "שבת הגדולה".

שבת בראשית לעומת פסח שנקרא שבת

ר' אברהם ישראל זאבי, בספרו "אורים גדולים" (איזמיר תקי"ח, לימוד כד) כתב:

ידוע כי התורה אמרה 'וספרתם לכם ממחרת השבת', ובא לנו בקבלה אמיתית כי שבת האמור כאן אינו שבת בראשית כי אם יום טוב של פסח. ולא כמו שטעו בימי בית שני... באמרם כי מחרת השבת האמור בתורה הוא שבת בראשית... אשר לזה נראה לי שהנהיגו מימי עולם לקרוא לשבת שלפני הפסח שבת הגדול, להודיע לבני אדם כי יש יום אחריו סמוך ונראה שנקרא שבת ואינו גדול כמוהו, והוא יום טוב ראשון של פסח גם כן שבת.

יש עדיין, להקשות מדוע נקראת "שבת הגדול" ולא "שבת הגדולה". ועוד עש להקשות שהקראים קוראים לשבת שלפני הפסח "שבת הגדול". והרי הקראים סוברים שמונים מיד לאחר שבת. ואם כן, אי אפשר לומר שהם קראו לכך "שבת הגדול" על שם זה. כך מובא בספר "גן עדן" (ענין תפלה פרק ד, גוזלווא תרכ"ד, דף עו, ג-ד):

שבת ההלל הגדול; ובהיות שבת הגדול הסמוכה לפסח אומרים הלל הגדול. והטעם כי בעשור לחדש היה נמנה הפסח... ועל כן נהגו ואומרים הלל הגדול בשבת זו הסמוכה לפסח, אודות יציאת ישראל ממצרים...^[5]

אולם, אפשר ליישב ולומר שר' זאבי בא להסביר מה הטעם האמיתי לקריאת השם "שבת הגדול". אפשר שהקראים לא ידעו את הטעם האמיתי, קביעת שם זה היה מוקדם עוד לפני הקראים, והקראים המשיכו בקריאת שם זה, כיון שלא ידעו את הטעם האמיתי לקריאת שם זה.

על שם ההפטרה

בספר "מטה משה" (סימן תקמב) הובא שהרש"ל הקשה על הטעם הראשון שהוזכר לעיל, שלפי זה היה נכון לקרוא לשבת "שבת רבה", כיון שדיברו בלשון ארמי. לכן, הוא אמר שנקרא בשם "שבת הגדול" על שם ההפטרה:

ויש מקשים, מאחר שכל לשונם היה לשון ארמי הוה לקרות שבת רבה, כמו צומא רבה, הושענא רבה. ותירץ מורי הרב ז"ל כי לכך קורין אותו שבת הגדול, על שם ההפטרה שקורין בההיא שבת, דכתיב בה הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. ובזה יתורץ גם כן מה שקורין אותו שבת הגדול ולא שבת גדול.

אבל, רש"ל דחה טעם זה:

אך הקשה מורי ז"ל, הוי להו לקרות שבת וערבה, על שם התחלת ההפטרה, כמו שבת חזון, שבת נחמו.

שבת ראשונה שלא חזרו במוצ"ש לעבודה

כתב מהרי"ט (בספר "צפנת פענח", ויניציאה, שנת הזא"ת, סז ע"ד) בשם אביו המבי"ט:

לפי כשהיו ישראל במצרים שאל משה מפרעה יום אחד של מנוחה ותפס לו יום שבת, מכל מקום בכל [מוצאי] שבת תיכף היו יוצאים ממנוחה ועונג ליגיעה וענוי, אבל בשבת הזה... לא חזרו להשתעבד [במוצאי שבת], לכך נקרא שבת הגדול, כלומר יומא דשבתא אריכתא.

עדיין, לא ברור מדוע לא נקראה "שבת הגדולה"?

שבת הגדה

הרב כשר (שם) הביא שהיה מי שרצה לומר, ששם זה יסודו בטעות. כלומר, השם המקורי היה "שבת הגדה". ונקרא כך על שם קריאת ההגדה שקוראים בשבת זו. דהיינו, קוראים מעבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו. והיה כתוב נוטריקון "שבת הגד' ". והכוונה היתה לשבת הגדה, וטעו וכתבו "שבת הגדול".

אולם כתב הרב כשר, שקשה לשבש את כל המקורות שהוזכרו לעיל שבכל המקורות הוזכר "שבת הגדול". ולומר שכבר עוד לפני תקופתו של רש"י היה כתוב "שבת הגד'", ואז נעשתה הטעות, שזהו הסבר קשה מאוד. נוסף על כך, המנהג לומר את ההגדה בשבת שלפני פסח אינו מנהג שהתקבל בכל תפוצות ישראל אפילו לא נהוג בכל קהילות אשכנז. ולא נודע למנהג זה מקור קדום יותר מאשר ספר המנהגים לר"י מטירנא (הובא בספר "דרכי משה", אורח חיים, סימן תל). אם כן, מדובר על מנהג שהוזכר בתקופה יותר מאוחרת מאשר תקופתו של רש"י ששם כבר הוזכר השם "שבת הגדול".

שבתות לפני שאר רגלים

בספר "שבלי הלקט" (סימן רה) מובא שגם שבתות שלפני שאר רגלים נקראות "שבת הגדול": "וכן נהגו לקרות שבתות לשלש רגלים".

והביא הרב כשר (הנ"ל) שמצינו במחזור רומא: "יוצר לשבת הגדול של שבועות". ועוד נמצא שם: "אזהרות מרבי שלמה ז"ל ופירושם, אומרים אותם בשבת הגדול של שבועות".

עוד הביא מן המבואר בספר "כתר שם טוב" (כרך א, עמ' קעז):

מצאתי בסדור לחג השבועות, כ"י קדמון, מנהג קורפו, כתוב בדף הראשון: סדר לשבת הגדול של שבועות... ובחפשי שם, בסדור הנזכר, מצאתי כתוב: שבת שלפני שבועות נוהגין כאן לקרא אותו שבת הגדול, כמו השבת הגדול של פסח, על שם הנס הגדול שנעשה בו. וטעם למנהגנו הוא שקורין גם לזה שבת הגדול, על שם הכרזת התורה, שנתנה בשבועות, שהיא גדולה מן הכהונה ומן המלכות, לכן נוהגין לומר בשבת זו יוצרות ורשות כמו בשבת הגדול של פסח.

יש לציין שלפי הסבר זה, יש לקרוא דווקא לשבת שלפי פסח ולפני שבועות "שבת הגדול", אבל אין לקרוא לשבת שלפני סוכות "שבת הגדול". מדברי "שבלי הלקט" מתבאר שלשבתות שלפני כל ג' הרגלים קוראים "שבת הגדול".

מעניין לציין לפירושו של ר' שלמה בן היתום (בפירושו למסכת מועד קטן, ברלין תר"ע, עמ' 15):

ר' ינאי הוה לי ההוא תלמידא דכולה שבה הוה מקשה ליה בבית המדרש בשעת הלימוד, מיהו בשבת הגדול שלפני פסח ועצרת וראש השנה וסוכה לא הוה מקשה ליה, מפני שמתקבצין כל העם לשמוע הדרשא מר' ינאי.

לפי זה, נראה שנקרא שבת הגדול משום שקהלות גדולות באות, או מחמת שהגדול הוא דורש, או משום שדורש דרשה גדולה. וכנראה שהיה דורש לפני כל המועדים. לכן, קוראים לשבת שלפני כל מועד "שבת הגדול". יכול להיות שהמנהג שלנו בנוי על כך שלא נוהגים לדרוש לפני כל מועד, אלא דורשים דווקא בשבת שלפני פסח, ולכן רק לשבת שלפני פסח קוראים "שבת הגדול".

סיכום

מצינו, שהמנהג לקרוא לשבת שלפני פסח "שבת הגדול" הוא מנהג קדום, אך לא מצינו מקור מפורש למנהג זה. כלומר, כל אלו שנתנו טעמים באו לאחר קביעת המנהג. אין לנו מקור ששם הוזכר קביעת המנהג. כמובן, שיש חסרון בנתינת טעמים לאחר קביעת המנהג, שמדובר על השערות, ואין ראיה ברורה לשום טעם. כמובן, שהדרך לדחות כל טעם וטעם הוא על פי קושיות, והטעם שישאר בלי קושיא, יתברר כטעם הנכון [לפחות לעת עתה, עד שנמצא קושיא גם על טעם זה].