בפרשת תולדות מסופר, על אבימלך ופיכל שר צבאו הבאים לכרות ברית עִם יצחק. ויש כאן שתי שאלות שעלינו לשאול: א. הרי כבר כרתו ברית עִם אברהם (בראשית כא, כב-לב), ומדוע צריך שוב עִם יצחק? ב. רשב"ם (כב, א) כתב שאברהם חטא בברית שעשה עִם אבימלך, וכעונש על כך באה עקידת יצחק - "נתגאית בבן שנתתיו לכרות ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך". כיצד אם כן חוזר יצחק על הטעות שעשה אברהם?

אם נעיין בפסוקים נגלה שוני מהותי בין שני המעשים. אצל אברהם מוזכרים שבועה וברית, בעוד אצל יצחק מסופר שהייתה רק שבועה, ללא ברית בינו לאבימלך.

שבועה אפשר להחיל על הבנים, אבל ברית אי אפשר להחיל על הבנים. אברהם יכול היה להחיל את השבועה על בניו, אבל את הברית לא יכול היה להחיל, ולכן אבימלך רצה לכרות ברית עִם יצחק. הייתה לו שבועה, אבל לא הייתה לו ברית.

בני ישראל מחויבים בתורה ובמצוות, שהם מושבעים מהר סיני. אבל, כל אחד ואחד כורת ברית עִם הקב"ה. כל אחד ואחד עושה ברית מילה.

עדיין יש להבין, מדוע אברהם כרת ברית ויצחק לא כרת ברית. אכן, הרשב"ם סובר שאברהם חטא. אך נראה שאפשר לתת הסבר נוסף שאברהם אבינו לא חטא, ויש שינוי מהותי בין אברהם אבינו ליצחק אבינו.

כדי לבאר נקודה זו עלינו לעיין מהו החילוק בין השבועה לברית? ונראה להסביר ששבועה מְחילה חיובים. דהיינו, השבועה גורמת להתחייבות בין שני אנשים. יש לדמות את השבועה לשותפות. כריתת ברית אינה שותפות אלא אחדות מוחלטת. בשותפות, כל אחד חושב על עצמו ורק משתתף עִם השני מתוך חשיבה תועלתית לעצמו. ויש לדמות את הדברים לחילוק שבין פילגש לנישואין גמורים. פילגש היא אישה שאדם שותף עמה, אך הוא אינו כורת ברית. בנישואין יש כריתת ברית בין האיש לאשה. כשיש פילגשות יש אמנם שותפות, התחייבויות אחד כלפי השני, אבל כל אחד חושב על עצמו, ורק פועל למען השני מתוך חשיבה שהדבר יביא לתועלת לעצמו. אין לו דאגה אמִתית כלפי השני. כשיש כריתת ברית, יש אחדות מוחלטת. כמו הסיפור הידוע על ר' אריה לוין שאמר לרופא "הרגל של אשתי כואבת לנו". יש כאב לשניהם, כיון שיש אחדות מוחלטת. השנים נהפכים להיות אחד.

מתוך כך נוכל להסביר את החילוק בין יצחק ובין אברהם, אך קודם לכן עלינו לנסות להבין מתי היתה כריתת הברית בין אברהם לאבימלך. סיפור זה מובא בפרק כ', אך נראה שאי אפשר לומר שהסיפורים אירעו כסדרם. כלומר, לפי סדר הפרקים אירוע זה קרה לאחר הניצחון עִל ארבעת המלכים. ואם כן, איך ייתכן שאברהם אבינו הולך לגרר וצריך לפחד מאבימלך ולהסתיר את שרה אשתו? הרי מדובר על אדם שכל האומות מפחדות ממנו, הוא "נשיא א-להים"! אולי אפשר לומר, שכל זה אירע קודם לכן, בהגעתו הראשונה לארץ ישראל, כמובא ברש"י (ומבוסס על דברי סדר עולם רבה) שברית בין הבתרים אירע כשאברהם אבינו היה בן שבעים שנה, עוד קודם פרשת "לך לך". ועל בסיס זה מתבאר הפסוק בספר שמות (יב, מ): "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". המניין מתחיל מזמן ברית הבתרים, שאז אברהם אבינו היה בן שבעים שנה.

וכבר ידוע שדרכו של רש"י במקומות רבים לנקוט בגישה ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". אך עדיין עלינו לשאול: אפילו שאין הדברים כסדרם, מדוע הקב"ה בחר לכתוב את הסיפור של אברהם עִם אבימלך בפרק כ', ולא הביאו במקום הראוי והנכון לפי הסדר שאירעו הדברים?

ונראה להסביר שהחילוק בין אברהם אבינו ליצחק אבינו בנוגע לברית עִם אבימלך נעוץ בברית המילה. דהיינו, כשאברהם אבינו נימול וכרת ברית עִם הקב"ה, אין מקום לכרות ברית עִם אומה אחרת. אברהם אבינו כרת ברית עִם אבימלך עוד קודם שנימול. אך, יצחק אבינו כבר היה מהול וכרת ברית עִם הקב"ה, ולכן לא יכל לכרות ברית עִם אבימלך. כריתת ברית שייכת רק לאחד.

כריתת הברית באה לידי ביטוי בסיפור העקידה. משמעות הברית היא התמסרות מוחלטת לזולת. חשיבה רק על הזולת ודאגה כלפיו. בעקידת יצחק, אברהם אבינו מוסר את כל כולו לקב"ה. הוא מוסר את עתידו לקב"ה. כתוב (בראשית כב, א): "והא-להים ניסה את אברהם" - הניסיון לאברהם ולא ליצחק. הניסיון הגדול של אברהם הוא למסור את עתידו ואת כל עמלו. כל מה שרצה אברהם הוא זרע שימשיך את דרכו ויפיץ את דבר ה' בעולם. וכאן הקב"ה מבקש ממנו לעקוד את בנו, זה שצריך להמשיך את דרכו. כריתת הברית של היהודי עִם הקב"ה היא המתמסרות מוחלטת לקב"ה. כשאנחנו מלים את ילדינו, אנחנו מבטאים בכך את ההתמסרות המוחלטת שלנו לקב"ה, וחיבור מוחלט אליו יתברך. ברית המילה היא כעין עקידת יצחק, אלא שכאן האב הוא המוהל את בנו.

לכן התורה בחרה להביא את הסיפור על הברית של אברהם עִם אבימלך בדיוק לפני עקידת יצחק, כדי לבאר לנו שכל עוד לא הייתה "עקידת יצחק", כל עוד לא הייתה כריתת הברית, אפשר לכאורה לכרות ברית עִם אומה אחרת. יצחק אינו יכול לכרות ברית, הברית שלנו רק עִם הקב"ה.

זכינו לכרות ברית עִם הקב"ה, וממילא אנו מחויבים בצורה מוחלטת כלפיו. מוטל עלינו תמיד לחשוב מה אנחנו צריכים ויכולים לעשות על מנת לקדש את שם ה'. יש מי שהוא "ראש קטן", ועושה רק מה שאומרים לו. אך, מי שהוא "ראש גדול" חושב מעבר למה שאומרים לו. כך גם צריכה להיות עבודתנו ביחס להקב"ה. עלינו להסתכל מעבר לכתוב, להסתכל מהו רצון ה' ולעשותו בכל לבבנו בכל נפשנו ובכל מאודנו.