בסופה של פרשת משפטים (שמות כד, יב) מצטווה משה רבנו לעלות אל הר סיני כדי לקבל את שני הלוחות:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.

כיון שמטרת העלייה להר היא לקחת את שני הלוחות, היינו מצפים שמשה יעלה אל ההר וירד עוד באותו היום. אולם לא כך היו הדברים, משה עלה אל ההר וירד ממנו רק לאחר שחלפו ארבעים יום וארבעים לילה, והשאלה שעולה מעצמה היא מה עשה משה בהר במשך אותם ארבעים היממות.

במקומות רבים פירשו רבותינו שבאותם הימים למד משה את כל התורה. וכך למדנו במדרש לקח טוב:

ובמה היה מתעסק משה רבינו ארבעים יום וארבעים לילה? אלא ללמדך, עומקי התורה והמצות למד מפי הגבורה, ואם משה רבינו ששמע מפי הגבורה הוצרך ללמוד ארבעים יום, הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה שצריך להיות עמל בתורה, ועליו הכתוב אומר "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז, כו), אשרי מי שעמלו בתורה ובמצות ועובד לבוראו באמת.

ואף על פי שנאמנים עלינו דברי חכמים וכך גם הדעת נותנת, שהרי לא יתכן שמשה רבינו ישב בטל במשך זמן כה רב, עדיין אנו מבקשים למצוא קשר בין העלייה לשם נטילת הלוחות ובין לימוד התורה שארך זמן כה רב.

נדמה שאת התשובה לשאלתנו ניתן למצוא בפסוקים בספר משלי (ז, א-ג), שם מלמד החכם את בנו דעת ואומר לו כך:

בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ. קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ.

החכם מצוה את בנו לקחת את התורה והמצוה לקשור אותם על אצבעותיו ולכתוב אותם על לוח ליבו. גם על לוחות האבן שניתנו בסיני נאמר בפרשתנו: "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". ומפרשים רבים גרסו כי 'התורה והמצוה' הם למעשה עשרת הדברות (רש"י וראב"ע, כל אחד על פי דרכו).

התורה יכולה להיות כתובה על לוחות של אבן, אך אין די בזה. על האדם לכתוב את התורה על לוח לבו. מסתבר שעל כך שקד משה רבנו באותם ארבעים ימים בהם שהה בהר סיני. משה רבנו חקק את התורה בקרבו, ורק בשעה שהתורה נכתבה על לוחות לבבו, יכול היה משה לקבל מידיו של הקב"ה את לוחות האבן המבטאות את ליבם של כל ישראל.

אפשר שזהו הטעם לחלוקת הדיברות לשני לוחות. על הלוח הימני כתובות המצוות החיוביות (אנכי ה' אלקיך כמצוה חיובית והאיסורים הנובעים ממנו נגררים אחריו, כבוד הורים והשבת), ואילו על הלוח השמאלי כתובים האיסורים (לא תרצח עד לא תחמוד). לוחות האבן מכוונות כנגד לוחות לבו של האדם. הלוח הימני של הלב, משכנו של היצר הטוב, מכוון לעשייה החיובית, והלוח השמאלי שבלב, משכנו של היצר הרע, מכוון לאיסורים המרסנים את הכוחות השליליים [על הפסוק 'בכל לבבך' דרשו רבותינו –בשני יצריך].

כמשה רבנו שעלה בזמנו להר סיני, כך גם מי שמבקש לקבל את התורה בימינו עולה אל הישיבות ומרכזי התורה. וכשם שמשה הכין את לבו לכתיבת התורה, כך גם אנו מצווים לשעבד את לבנו ללימוד התורה. ומי שמכין את ליבו וחוקק בו את תורת ה' זוכה לברכתו של דוד מלך ישראל בספר תהילים (לז, לא):

תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו.

(פורסם בזמורות 145 # סיון תשע"ו)