"ויאמר אברם אל מלך סדום, הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון קונה שמים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברהם". ודרשו חז"ל שזכה בגלל לשון זה לחוט של תכלת ורצועות של תפילין.

ובאמת לשם מה היה צריך אברם להוסיף ענין החוט והשרוך, ומה היה המקרא חסר אם היה אומר רק הסיפא, "אם אקח מכל אשר לך".

הנצי"ב פי' על יסוד המדרש עה"פ "אחות לנו קטנה – זה אברהם שאיחה כל באי עולם. בר קפרא אומר כזה שהוא מאחה את הקרע" (מד"ר פל"ט). ומהו הקרע? פי' הנצי"ב עפ"י מה שאמרו חז"ל (ב"ר פי"ט) שעיקר שכינה היתה בתחתונים, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה וכו' עד שבעה רקיעים. עד שבא אברהם והחל להורידה.

נמצא שאברהם הוא זה שמחבר שמים וארץ, אחר שנקרעו זה מזה בחטאי הדורות הראשונים. ובזה מאחה את הקרע. ונראה שהדעה השניה שם "שאיחה כל באי עולם", מוסיפה שאברהם במדת החסד חיבר כל באי עולם זה לזה, לאחר שנפרדו בשחיתות שהיתה בדורות הקודמים ובעיקר בדור הפלגה שנפוצו על פני כל הארץ ונתבלבלה שפתם.

הביטוי הראשון לכך הוא במלחמת סדום, כשהציל את המלכים, וע"ז אמר אברהם שאינו מבקש כל שכר, לא על החוט שתפר את הקרע, ולא על שרוך נעל שרדף אחריהם, שאברהם עובד רק מאהבה ואינו מצפה לגמול.

לסיכום, אברהם מאחה הקרע שבין עליונים ותחתונים, ובין בני אדם בינם לבין עצמם, ושני החיבורים קשורים זה בזה, שהרי הצווי של "ואהבת לרעך כמוך", אינו עומד בפני עצמו אלא מחובר עם הסיפא דקרא "אני ה'".

אך ישנו תחום נוסף של איחוי הקרע, וזה באדם עצמו, המורכב מגוף ונשמה, ויש מתח מתמיד ביניהם. יש שהגוף מנצח ויש שהנשמה גוברת, ויש שמצליח לאחות את הקרע ולהשלים ביניהם, ולזה אמר הקב"ה לאברהם במצות מילה "התהלך לפני והיה תמים". והתמימות היא החיבור שבין הגוף והנשמה, לעשותם אחד, כדברי השפת אמת, שכל זמן שיש ניגוד ביניהם, האדם חסר. ורמז לזה יש ש"גוף ונשמה" בגימטריה תמים. וע"ז נאמר "אחות לנו קטנה", שהכוונה לאברהם שמאחה את הקרע שבין הגוף והנשמה.

בהמשך הפסוק "אחות לנו קטנה ושדים אין לה", פי' השפת אמת פירוש מחודש. מילה ניתנה בשם שד-י, כמ"ש "אני א-ל שד-י, התהלך לפני והיה תמים". וכידוע שתי בריתות הן, ברית המעור וברית הלשון, היינו ברית מילה וברית התורה. ואף התורה ניתנה בשם זה, כמ"ש למשל ביחזקאל (י' ה') "כקול א-ל שד-י בדברו", ופי' שם שהכוונה למתן תורה, שנא' שם קל גדול. [וכן הוא שם פ"א כ"ד].

ופעמיים שד-י הן שדים, ומשבח הכתות את אברהם שאף ששדים לא היו לו, שלא היה לו ברית מילה ולא ברית תורה, מ"מ הצליח לאחות את הקרע. וזהו שנאמר אצל יוסף "ברכות שדים ורחם", ואמרו תלמידי הגר"א, שברכות בגי' פעמיים שד-י. שהיו לו ברכות ע"י שדים, ורחם הוא רמ"ח אברי האדם, ויוסף הצדיק היה לו כח כפול זה, של שמירת הברית והתורה, וחיבר רמ"ח אברי הגוף לנשמה.

על משמעות השם שד-י, כ' רש"י "שיש די באלוקותי לכל בריה ובריה". ואילו בגמ' (חגיגה יב.) אמרו הפירוש הידוע, שאמר לעולמו די. וב' הפירושים תלויים במחלוקת בגמ' ביומא (נד:), האם העולם נברא מאמצעיתו או מן הצדדין. שאם מאמצעיתו, הרי הלך ונתפשט עד שאמר לעולמו די. אך אם התחיל מהצדדין, הרי כשבא לאמצעיתו נשלם.

ושתי משמעויות אלו קשורים לשתי הבריתות, שהרי כשאמר לעולמו די הכוונה שמגביל ומצמצם כח הגשמיות, והפירוש השני שדי באלוקותו לכל אחד הוא להיפך, כח ההשפעה שמשפיע אלוקות לכל אחד ואחד. ואלו הם שתי הבריתות שנאמרו בשם שד-י. ברית המילה באה להגביל ולצמצם כח הגשמיות, וכך כ' הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט), שמצות מילה באה להחליש כח התאוה, ואילו תורה באה להשפיע קדושה על האדם. שלאחר שהמילה ממעטת את כח הגוף, היא מכשירה אותו לקבל השפעת התורה, ואז הופך הגוף לכלי ראוי לקבל השפעת הנשמה.

ובכתבי האר"י ז"ל נאמר ששדים הוא ר"ת "שמאל דוחה וימין מקרבת". ואלו הם שתי הבריתות שנאמרו בשם שד-י. המילה הוא כח שמאל הדוחה, והתורה כח הימין המקרב. שאי אפשר לקרב מבלי לדחות את פסולת הגוף.

בספר הלקח והלבוב הוסיף שזהו מה שאמרו "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא". ודרשו חז"ל "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו" (מו"ק יז.). ושאלו, איך ידע אדם אם רבו למלאך, וכי ראה מלאך בחייו? חסידים אומרים "מלאך ה' צבאות הוא", עולה בגי' פעמים שד-י.

ואפשר שרק רב כזה שיש לו שדים, ששלם בשתי המשמעויות, שמשפיע תורה לאחרים, אך גם יודע להגביל כוחו, שיודע שאף שימין מקרבת, שמאל דוחה. ורב שיש לו ימין בלבד בלא שמאל דוחה, אי אפשר לקבל ממנו. וזהו שאמרו בגמ' (יומא לז) "המהלך לימין רבו הרי זה בור". כי ההולך לימין רבו, היינו שיש לרבו רק ימין מבלי שמאל, א"א שקיום העולם יהיה ממנו, ולכן הוא בור, שממנו לא יתהווה דבר.

אשרינו שאנו יש לנו גם ברית המעור וגם ברית הלשון, התורה, וכשנשמור על שתי בריתות אלו נאחה את הקרע שבין עליונים ותחתונים, שמים וארץ, ובין כל באי עולם, ואף בינינו לבין עצמנו.