בעיצומם של ימי ג' השבועות, בהם שבים ומתעוררים כיסופינו אל הקודש והמקדש, מוצאת את מקומה בפרשתנו פרשיה גדולה העוסקת בדיני קרבנות, ובה דיני קרבן התמיד וקרבנות המוספים. אלא שעובדה זו מתמיהה ביותר. ראשית, הרי פרשת התמיד כבר נאמרה (כמעט כלשונה) בסוף פרשת תצוה (שמות כט). ועוד יש לתמוה, מה ראתה התורה לאחר את עניין המוספים עד לפרשתנו, המתרחשת לקראת תום השנה הארבעים במדבר, ולאחר פתיחת ההכנות המעשיות המחודשות אל הכניסה לארץ?

בשאלתנו הראשונה עמדו כבר חז"ל (בפסיקתא ובילקו"ש בפרשתנו), והביאו את דברי רבי יהודה שהיו ישראל סבורים שלא היה צורך בתמידים אלא בזמן המסעות, אך משפסקו המסעות פסקו התמידים. מה הקשר בין הדברים? אפשר לבאר בפשיטות שמכח ההקבלה סברו ישראל כי קרבנות התמיד בבוקר ובערב הם לכבוד השכינה המלוה את ישראל בגלוי בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה. אך עדיין אין די בכך להסביר מדוע חשבו שתיבטל המצוה לחלוטין.

ונראה לבאר באופן נוסף.

הרמב"ן במקום מתייחס לשאלתנו השניה, ומשיב תשובה מפתיעה: "כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים", וכ"כ הרמב"ן כבר בדיני החגים שבפרשת אמור (ויקרא כג, ב): "הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות, וירמוז אליהם... אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר, ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה 'לאלה תחלק הארץ', ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות" (אמנם דברי הרמב"ן תלויים במחלוקת התנאים, עי' מנחות מה ע"ב וחגיגה ו ע"ב).

ונראה שלפי דבריו נוכל להבין טוב יותר את שיטת רבי יהודה הנ"ל. די"ל שהיו ישראל סבורים שציווי המוספים החדש בא להחליף את הציווי על התמידים שנהג עד כה, ומשעה שנכנסים לארץ ומצטווים במוספים שוב אין צורך בקרבן התמיד. משום כך הוצרכה התורה להקדים ולהדגיש שאין התמיד מתבטל, והקרבנות החדשים בהם מצטווים עתה הם בנוסף אליו ולא במקומו.

מהי הסברא באותה הו"א שראתה התורה צורך לשלול?

אפשר לבאר שבמדבר שהו ישראל באופן יומיומי במדרגה רוחנית עליונה, כשהם מנותקים מענייני החומר, אוכלים "לחם אבירים" ושקועים רק בלימוד התורה. כאשר ייכנסו לארץ, ייאלצו לכאורה לרדת ממדרגתם ולעסוק בענייני החומר, ורק ימי השביתה המיוחדים יהיו מוקדשים לעבודת ה'. על כן היו עלולים ישראל להבין שכוונת הציווי החדש במוספים הוא שמעתה קרבן ה' על ידי האומה לא יוקרב מדי יום, אלא רק בזמנים המיוחדים להתנתקות מענייני עולם והתייחדות בעבודת ה'.

אולם הבנה זו בא הקב"ה לשלול. גם בהיות ישראל ב-"עולם המעשה" אין הם נידחים מן הקדושה, אלא אדרבא כל מעשיהם נעשים לפני ה', לתכלית העליונה לתקן עולם במלכות ה' שאיוה לו דירה בתחתונים בחייהם המדיניים, ובכך לקדש את החומר ולהביאו אל תכלית יעודו.

אלא שעדיין נותר לנו לברר, מדוע באמת רצה ה' שלא יקרבו המוספים במדבר אלא בארץ?

אפשר לבאר שקרבן התמיד מסמל את ברית התמיד שבין ה' לישראל, שאינה נתונה לשינוי ותמורה. אך תוספת הקרבנות המיוחדים באה לבטא קירוב וחיבה מיוחדים בין הקב"ה לבין עמו, יחסים המתעוררים בזמני הקרבה המיוחדים, שהם מעבר לקירבתם וחיבתם הרגילה. בשעה שהיו ישראל במדבר, למרות מעלתם הרוחנית הרמה, הרי שהיו כנזופים ומרוחקים כדי לכפר על מעשיהם (תחילה בשל חטא העגל, ולאחר מכן בשל חטא המרגלים שבגללו לא התייחד הדיבור עם משה עד כלות דור המדבר). על כן בשעה זו לא היה שייך להביא קרבנות אלו.

לאור הדברים הנ"ל ניתן לפרש באופן חדש את הפסוקים הקשים שבדברי ירמיה הנביא (ז, כב-כג): "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם". וקדמו לו דברי הנביא עמוס (ה, כה): "הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל?". אין הכוונה בפסוקים אלה לכלל הקרבנות, אלא לקרבנות המוספים שנמנעו מישראל במדבר ולא נצטוו בהם אלא בכניסתן לארץ. וזוהי תוכחת הנביאים לישראל: הסבורים אתם שבידיכם לחטוא ככל העולה על רוחכם ולהבטיח את קיומכם על ידי "שוחד" בקרבנות? יש לכם ללמוד ממצבם של ישראל במדבר – מדוע היו מנועים אז מהקרבת כלל הקרבנות? אלא שאין הקרבן מאפשר לקיים מצב של חטא, כי אם היפוכם של דברים: השרוי במצב החטא מנוע מקרבת ה' ומהקרבת קרבן עד שייטיב את דרכיו.

ננסה להפנים דברים אלו אל קרבנו, מתוך תפילה כי במהרה יתקיים בנו "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".