על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", כותב רש"י: "אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שתים או שלוש פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".

ותמה בעל השפת אמת, וכי משה רבינו ע"ה אשר מסר נפשו בעבור ישראל, לא היה חפץ להסביר לבני ישראל הטעמים, ומדוע היתה הוא אמינא למשה לא לטרוח בדבר ?

אלא, שבאמת העיקר לקיים מצוות ה' ית' בלי הבנת הטעמים, רק מחמת שכך ציונו הבורא ית', וזה רמוז במאמר חז"ל: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", ואמרו בפרקי אבות: "עשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו". מי שמתנה את קיום המצוות בכך שקודם יבין את טעמיהם איננו עבד נאמן לקב"ה, אלא עושה מה ששכלו האנושי מנחה אותו, אבל אנחנו מתפללים תמיד "וטהר לבנו לעבדך באמת", שזו היא עבודת ה' באמת לקיים מצוותיו בין אם נבין טעמיהם ובין אם לאו, אחת היא לנו לעשות רצונו בלבב שלם.

כך מסביר בית הלוי מה שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יז): "התהלך לפני והיה תמים", שענין התמימות הוא שיעשה רצון הבורא ולא יחקור למה ציוהו כן, ואע"פ שרשאי אדם לחקור אחרי טעמי המצוות, זה בכלל לימוד תורה שמצוה ללומדה ולידע אותה, וגם הלימוד הזה יעשה אותו מפני שמצוה היא ללמוד, אבל בעיקר העשיה שלו וכן בלימוד שלו יעשה רק מפני שכן הוא רצון הבורא ית' ולא מפני שהוא רוצה לחקור אמאי ציוהו כן.

אכן למדרגה הזאת הגיעו בני ישראל ערב קבלת התורה, שאמרו (פר' יתרו יט,ח): "כל אשר דיבר ה' נעשה", ולאחר מכן אמרו (פר' משפטים כד,ז): "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". ראשית קיבלו עליהם לעשות ללא תנאי, בין ידעו ויבינו הטעמים ובין לא יגיעו להבנה כזאת, ולאחר מכן אמרו גם נשמע כלומר נבין ונקבל את ההסברים לטעמי המצוה. ועל כן דרשו חז"ל במדרש (שמו"ר ב): "יונתי תמתי – שנתממו עמי בסיני ואמרו נעשה ונשמע".

וזה שאמר הקב"ה למשה שיטרח ויבינם טעמי הדבר, מכיון שבנ"י זכו למדרגת התמימות ע"י הקדמת נעשה לנשמע, מעתה הם ראויים גם להבינם טעמי המצוות. וכן אומר דוד המלך בתהלים (קיט,סו): "טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי", שמכיון שיש בי אמונה מוחלטת במצוותיו ית' ממילא כבר אפשר שאבין ואלמד את הטעמים בטוב טעם ודעת.

ניתן לרמוז את היסוד הזה בפסוק בתחילת פרשת חוקת (יט,ב): "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור", כלומר מה היא כלל חוקת התורה – אשר ציוה ה', אנו אין לנו אלא ציוויו ית'. ובעל השפת אמת רמז לזה גם בפסוק בתחילת הפרשה – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שמי שקודם רוצה להבין את הטעם וההיגיון ורק לאחר מכן לקיים הרי הוא שם את עצמו לפני המשפטים, אבל ההדרכה היא לשים את המשפטים לפני השכל של האדם, שקודם יתחייב לכל דבר ה' לעשותו ורק אחר כך ינסה להבין טעמי הדבר והגיונו.

ומכאן אנו מבינים את הבעיה של חטא העגל וחטא נדב ואביהוא, כאשר בני ישראל חשבו לפי הבנתם ודעתם שעל ידי העגל יזכו לקירבת ה' יותר גדולה, וכוונתם היתה לטובה, אבל הקב"ה לא מבקש כוונה טובה כדבר ראשוני, אלא נאמנות לאיסורים האלהיים שאוסרים לעשות פסל כזה, ורק מתוך הנאמנות לדבר ה' אפשר לחשוב על דרכים למצוא את קירבת ה'. וכמו כן נדב ואביהוא שרצו להקטיר קטורת ביום הנשגב של חנוכת המשכן, אבל זו היתה קטורת אשר לא ציוה אותם. ובניגוד לכך הקמת המשכן היתה בסיס להשראת השכינה משם שעל כל דבר ודבר נאמר "אשר ציוה ה'".