פרשת חקת פותחת בעניין פרה אדומה. מצוות פרה אדומה מלמדת כיצד ניתן להיטהר מטומאת מת, ובתוכה גם מופיע האיסור להיכנס למקדש בטומאה והעונש למי שנכנס למקדש בעוד טומאתו בו. מלבד הקושי המפורסם בנוגע לפרדוקס הקיים במצווה זו (מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים), יש להקשות קושי נוסף ביחס למיקומה של הפרשה. הלא עומדים אנו בספר במדבר המספר על קורות עם ישראל, העליות והירידות, המשברים והאירועים, ואילו פרשייה זו בתוכנה ובסגנון שלה שייכת באופן מובהק לספר ויקרא.

בפרקים שבין סוף פרשת שמיני (ויקרא י"א) עד סיומה של פרשת מצורע (שם, ט"ז) יש עיסוק נרחב ומפורט בענייני טומאה וטהרה: שרצים, יולדת, מצורע, נדה, זב, בעל קרי וזבה. אולם, אבי אבות הטומאה, המת, בולט בהעדרו. אין אזכור של טומאת מת.

הקושי גדל פי כמה כאשר התורה מתארת מקרים רבים של אנשים שנטמאו בטומאת מת, אולם התורה איננה טורחת לבאר כיצד נטהרים מטומאה זו. קיימות לפחות ארבע הזדמנויות, חוץ ממקבץ הפרקים י"א - ט"ו בספר ויקרא, להציג את פרשת פרה אדומה:

הפעם הראשונה, בפרשת נשא (במדבר, ה'). התורה מצווה במפורש לשלח מן המחנה כל טמא לנפש, אך לא מוזכר מה עליו לעשות כדי לחזור למסלול חיים תקין.

הפעם השנייה, בתיאור הנזיר שנטמא במת בפתע פתאום (שם, שם). התורה מתארת את התהליך שעליו לעבור הכולל גילוח ראשו והבאת קרבנותיו, אך אין שום התייחסות לטהרתו באמצעות פרה אדומה. 

גם בתחילת פרשת בהעלותך (שם, ח') התורה מציינת במפורש שמשה מצוּוֶה להזות "מי חטאת" על הלויים כחלק מתהליך הכשרתם. אִזכור זה חושף בפנינו לראשונה שאפר פרה ומרכיביו היו ידועים לכל הפחות למשה והאמת שחז"ל (גיטין ס.) אמרו שפרשת פרה היא אחת משמונה פרשיות שנאמרו לו ביום הקמת המשכן. ראוי היה, איפוא, שפרשת פרה תוזכר סמוך לטהרת הלויים.

והאחרון הכביד, בפרשיית פסח שני (שם, ט), אנו מוצאים את האנשים שניגשו אל משה בטענה שהם טמאים לנפש אדם ולא יכולים להקריב את הפסח. בעקבות פנייה זו, נולדה מצווה חדשה, פסח שני, אך מה רבה התמיהה, שהעיקר, קרי: כיצד נטהרים כדי להקריב את הפסח השני, חסר מן הספר!

נמצאנו למדים שהיו מספר מקומות בהם הייתה יכולה התורה בקלות ללמדנו את פרשת פרה אדומה ונמנעה במכוון מעשות זאת[1]. מה פשר הדבר?

ראב"ע בפירושו לפרשתנו אומר שפרשת פרה נאמרה במדבר סיני כאשר נצטווה משה על טהרת הלויים, ונסמכה לכאן בגלל הסמיכות למתנות הכהונה שבסוף פרשת קרח, כי המתנות הם לכהנים והפרה נעשית ע"י הכהן. כפי שהראנו לעיל, ניתן לחוש אי נוחות בתירוץ זה, לאור העובדה שהיו מקומות טבעיים ומתבקשים הרבה יותר להצגת פרשה זו.

לענ"ד נראה שהתשובה לשאלתנו נעוצה במציאות המתוארת בפרשת חקת.

כידוע, פרשת חקת מהווה את "קו פרשת המים" של ספר במדבר. בפסוק הראשון של פרק כ' אנו מדלגים בבת אחת על שלושים ושמונה שנים, המסע של ישראל במדבר, ועוברים לשנת הארבעים. כל אותן שנים הלכו ישראל כנזופים בעקבות חטא המרגלים, לא היה דיבור עם משה עד תום כל דור יוצאי מצרים כמבואר במדרש (שה"ש רבה פר' ב): "הגשם חלף הלך לו, אלו ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודין במדבר, ולא היה הדבור מדבר עם משה עד שתמו כל אותו הדור..." במקום אחר (מדרש איכה, ועיין רש" ותוס' בתענית ל ע"ב) מוסיפים חז"ל לבאר את אופן הסתלקות דור המדבר בהדרגתיות, כל ליל ת"ב נפטרו חמישה עשר אלף איש, עד השנה האחרונה שהסתיים דור יוצאי מצרים. ניתן לומר שבניגוד לשאר הטומאות המובאות בספר ויקרא, טומאת המת לא הייתה צריכה להתרחש, שהרי ישראל היו אמורים להכנס מיד אל ארץ ישראל ולמרות שהיו כמה יחידים (כפי שצויין לעיל) שנפגשו עם טומאה זו – אעפ"כ אין זו סיבה מספקת לפרסם את דיני פרה אדומה ולקבוע לה מקום ודי שמשה יידע את דיני חוקת הפרה כדי לתת מענה למי שנזקק לטומאה זו. גזרת "במדבר הזה יפלו פגריכם" באה בעקבות חטא המרגלים ששינה את כל התכניות ויצר מציאות של עם נודד במדבר ארבעה עשורים, כאשר חמישה עשר אלף איש נפטרים באופן קבוע מדי שנה. הצגתה של פרשת פרה קובעת כי עלה המוות בחלונם של ישראל ברמה הלאומית.

לאור הדברים, אין מקום מתאים יותר להציג את פרשת פרה אלא דווקא כאן, עם סיום דור יוצאי מצרים, ששלטה בהם גזרת המיתה. טרם ניגש אל השנה האחרונה באה פרשת פרה כחותמת תקופה ומטהרת מן המיתה וע"י כך מבדילה בין המתים ובין החיים.

נמצאנו למדים, שמיקומה הטבעי של פרשת פרה הוא דווקא בתחילת פרשת חקת כפתיחה לפרק כ' ובעצם לחלק השני של ספר במדבר - לקראת כניסה בטהרה לארץ ישראל הטהורה.