אֶל אֶרֶץ גַּן עֶדְנְךָ
אֶלוֹקַי ..
חָפַצְתִּי הַגִיעַ
שׁוֹאֵל אֲנִי מִמְּךָ דַּרְכִּי
אֵי הוּא הַסֶלַע לִדְבָרְךָ יַאַזִין
אֵי הוּא עֵצְךָ עֵץ הַחַיִים.

פרושים רבים ניתנו לחטאו של משה, החטא שגרם בסופו של דבר למותו של משה בעבר הירדן ולהעברת ה'זכות' להנהיג את ישראל בכניסתם לארץ ליהושע. מובן הדבר כי אחד הקריטריונים היותר חשובים לבחינת הפירושים הוא הקשר בין החטא לבין העונש – אי הכניסה לארץ. קריטריון נוסף אך לא הכרחי הוא הסברת ההבדל בין הצו לדבר אל הסלע לבין ההכאה בזמן המעשה.

דעה ידועה היא דעתו של רבנו חננאל שהובאה ברמב"ן וכך הוא כותב:

"והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה הם דברי רבנו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם 'המן הסלע הזה נוציא לכם מים' וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים .. ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם  הוציאו להם מים מן הסלע הזה וזהו 'לא קדשתם אותי'"

נראה להוסיף בכוונתו של רבנו חננאל כי ניתן לומר באופן פשוט שהדיבור אל הסלע משמעו כדברי רמב"ן 'ודברתם על הסלע כלומר היה משה צריך לומר 'שמעו.. המן הסלע הזה יוציא ה' לכם מים'. אפשר ואם כך היה אומר משה היה הסלע נותן מימיו. אלא שנתקלקלה השורה והאמירה 'נוציא לכם' גרמה שלא יצאו מים מן הסלע כפי המצופה ומשום כך הוצרך משה להכות את הסלע, הכאה שהיא חותמה של הטעות הראשונה. אפשרות נוספת להסבר ההכאה טמונה בדברי המדרש כי הסלע נתעלם מעיניהם[1] והוציא להם מים מסלע אחר. הוי אומר האמירה 'נוציא' גרמה לסלע להעלם ועל כן נוצר צורך להכות סלע אחר.

טרם שנבוא לבאר את הקשר אל העונש של אי הכניסה לארץ נקדים רמז מרמזיו של רבי יעקב בעל הטורים. שתי פעמים בלבד בכל התורה מופיעה המילה 'הַמִן' : האחת אצלנו 'המן הסלע הזה נוציא לכם מים' והשניה בפרשת בראשית 'המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת'.

בעל הטורים דורש את הקשר בין שניהם בשני מקומות: בפרשת חוקת בכך שבשני המקומות הופר ציוויו של הקב"ה, ובפרשת בראשית בכך שבשני המקומות נקנסה מיתה על החוטא.

אנו נוסיף כי על דרך הרמז ישנו קשר נוסף: הע"ץ בגימטריה הסל"ע:

הע"ץ = 165 = הסל"ע

גם במשמעותו של הרמז ניתן להוסיף הסבר לדבריו של בעל הטורים ולומר כי יסוד חטא האדם בעץ הדעת היה רצונו להיות כ'אלקים' במקום לקבל את מרותו המוחלטת של הקב"ה היודע והקובע מה על האדם לעשות.

גם חטאם של משה ואהרן היה באמירה שכביכול הם המחליטים כיצד ומתי להוציא לעם מים, ולא היא, אך ורק רצונו של הקב"ה הוא הפועל במציאות. דווקא ממנהיגי ישראל נדרשת כניעה מוחלטת והכרה כי כל מעשיהם והצלחתם מידו באה להם, כלשונו של דוד 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'[2].

חטא מי מריבה ארע ערב הכניסה לארץ ישראל בה אין ניכרים מעשיו של הקב"ה כפי שהם ניכרים בחיי המדבר שם משמשים המן הבאר וענני הכבוד באורח קבע. חטא זה של יחוס העשיה המנהיגותית לאדם ולא לקב"ה ראוי לו שימנע מן החוטאים בו מלהיות אלו שיובילו את עם ישראל בכניסה לארץ. ולנו לא נותר אלא ללמוד עד כמה מדקדק הקב"ה עם חסידיו כחוט השערה שבשל ביטוי אחד שכזה מנע מהם את הכניסה לארץ, וכמה צריכים אף אנו להזהר בהכרה ובידיעה כי ממנו הכל ומידו אנו נותנים לו.