שלוש מצוות מצטוונו להדליק נרות, מצוה אחת מדאורייתא ושתי מצוות מדרבנן.

את המצוה מדאורייתא אנחנו לא זוכים לקיים- הדלקת נרות במנורה שבמקדש, ומתפללים שהקב"ה יחזיר את העבודה למקומה במהרה בימינו. אך מדרבנן אנחנו זוכים להדליק נרות חנוכה ונרות שבת.

ועתה אנחנו נמצאים בתווך, סיימנו להדליק נרות חנוכה ואנחנו עומדים לפני הדלקת נרות השבת.

הרמב"ם בדר"כ לא נותן ציונים למצוות, והנה במצוות הדלקת נרות חנוכה הרמב"ם (ד-יב) יוצא מגדרו: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד...".

מה המקור של הרמב"ם? המ"מ מביא את הגמ' בשבת כג: "אמר רב הונא הרגיל בנר חנוכה הויין לו בנים ת"ח".

אמנם אצלנו הגירסא: הרגיל בנר, ולא מפורש שמדובר בנר חנוכה, ובאמת רש"י פירש שמדובר בשתי הנרות: "בנים תלמידי חכמים - דכתיב (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה - בא אור דתורה".

מה הקשר בין נרות חנוכה ושבת לבין בנים ת"ח?

בדרך דרש יש לומר על פי דיוק בגמ'. הגמ' מביאה "סגולות" נוספות "אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים, הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין".

ויש לשאול מדוע בשאר הדוג' הביטוי הוא "זהיר" ואילו ביחס לנר הביטוי הוא "רגיל"?

יתכן שהרגיל בנר אין הכוונה שמדליק נר, אלא הכוונה למי שהוא בעצמו כמו נר, שכמו הנר גם הוא תמיד רוצה לעלות, תמיד מרצד, לא קופא על שמריו- כך בניו ילמדו וירצו להיות כמוהו עם שאיפות להתעלות מעלה מעלה.

שלמה המלך במשלי (כ-כז) אומר "נר יקוק נשמת אדם..." הנשמה צריכה להיות כמו נר שכל הזמן רוצה לעלות, וזו הדרך להתגדל ולהיות ת"ח.

בחנוכה רצו היוונים "להשכיחם תורתך" וכנגד זה נלחמו המכבים. כשבאו חז"ל לתקן זכר לנס ולפרסומי ניסא תיקנו שלושה מסלולים של הדלקת נרות: מעיקר הדין נר אחד לכל בית, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין לב"ה מוסיפים והולכים בכל יום. והנה נהגו כל עם ישראל כמהדרין מן המהדרין, מכיוון שזו הדרך להילחם בשכחת התורה, להוסיף ולהוסיף, הרבה מעבר למחוייבות, לרצות ולשאוף כל הזמן עוד להתעלות, הרבה מעבר למה שחייבים מעיקר הדין.

ויתכן שלכן הזהיר בנר חנוכה הויין לו בנים ת"ח, מכיוון שהוא מחנך שצריך תמיד להוסיף, וזה גם מה שנותן לאדם אהבה לתורה.

הרב קוק בעין אי"ה מסביר בדרך נוספת את הצורך להיות "רגיל" בנר, אדם שרגיל באור כבר יקשה עליו לשבת בחושך, הוא כבר מכיר בערכו של האור ויודע כמה טוב האור, "והנה הרגילות בנר פועלת באדם את התכונה שירגיש כמה טוב הוא האור וכמה קשה היא הישיבה בחושך מה שבלא הרגל לא ירגיש כ"כ ויחשוב את האורה רק לדבר של יתרון.

אלא שכך היא התכונה הנפשית באדם לאהוב את האורה אחרי שהורגל בה, וההרגל יעמיד את תכונת נפשו על מכונתה הטבעית".

וכן ביחס לתורה, אדם שמכיר בערכה של תורה, רק הוא ירדוף אחריה וישיגה "וזהו תלוי רק בערך הכרתו את אור התורה לענין הכרחי, עד שמי שחסר אותה ידמה ליושב בחושך בערך מי שהורגל כבר באורה ומכיר את יתרון וטובת האור הטוב".

וכדברי הרמב"ם (רוצח ז-א) "תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין".

בדרך הפשט יש להסביר בדרך נוספת לדברי הראשונים. הרגיל בנר אין הכוונה דווקא לנרות שבת ולנרות חנוכה, אלא לכל הנרות שהאדם מדליק.

הרמב"ם כותב על החשיבות המיוחדת של לימוד תורה בלילה "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה, אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי...". וממילא לאדם שאין נר קשה מאוד ללמוד תורה בלילה, אך אדם שרגיל בנר ממילא יכול לשבת וללמוד תורה וממילא יזכה לבנים ת"ח.

אמנם עדיין לא מובן מדוע הגמ' מדגישה שהבנים יהיו תלמידי חכמים, ולא האדם עצמו?

יתכן שיש כאן עומק נוסף.

עיקר עניין הדלקת נרות שבת זהו משום עונג שבת ושלום בית (וכן משום כבוד שבת), ואילו נרות חנוכה עיקר עניינם זה לפרסומי ניסא.

אדם הלומד תורה יכול להרגיש שאלו חיים של הקרבה גדולה ומסירות אין קץ, אך יתכן שהילדים לא יבינו את גודל החשיבות, ויראו בזה חיים קשים, ולאו דווקא ירצו ללכת בדרך האב.

ולכן חשוב מאוד שהלומד תורה יהיה זהיר בנר שבת, בשלום בית ובעונג שבת, ומזה ילמדו הילדים מוסר, שחיים של תורה משולבים בשלום ובעונג אמיתי.

כמו כן פעמים שנראה שהלומד לומד למען עצמו, אך בזהירות בנרות חנוכה, ברצון לפרסם את הנס, ילמדו הילדים שהלימוד הוא למטרת הפצת האור בעם.

כך בעז"ה הילדים ירצו ללכת בדרכי הוריהם ולגדול בתורה.